על מה עדיף להקפיד בעת שמלמדים תורה את הילדים - על ההיקף או על הדיוק? האם עדיף להקיף כמה שיותר על חשבון הדיוק בחומר הנלמד, או להפך - אין לוותר על הדיוק גם אם זה בא על חשבון ההיקף, ההספק והידע הרחב. בימים עברוּ, דילמה זו היתה רלוונטית מאוד, ספרים לא היו בנמצא, ותורה שבעל-פה נלמדה על פה, לכן היתה חשיבות גדולה להנחלת הנוסח המדויק. אי דיוק בניסוח המשנה או דרשת חז"ל גרם לשיבושים בידיעת התורה. אבל גם בימינו, לאחר המצאת הדפוס, ההתלבטות חינוכית עדיין קיימת: מה חשוב יותר - הֶספֵּק המביא להרחבת האופקים או דיוק המקנה ידיעה מדוקדקת של התורה?
בדילמה חינוכית זו נחלקו חז"ל, כפי שמובא בגמרא (ב"ב כא א): "אמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס (שני מלמדים, אחד "שלומד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו", רש"י, והשני - להפך) - מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא (יש להעדיף את מי שמלמד הרבה, למרות שהוא איננו מדייק, מפני שהטעות "תצא" מאליה). רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל - על (יש להעדיף את המורה שמדייק, מפני שהטעות שנכנסה בתלמיד נקלטה אצלו)".
נחלקו רבא ורב דימי, באיזו מידה יצליח התלמיד להשתחרר מהטעויות ומאי-הדיוקים שהוא קלט בגיל צעיר. רבא סובר שאם יוסיף ללמוד ולהתקדם בחכמה, כבר יפגוש התלמיד את הדברים בצורה מדויקת ויתקן את עצמו (רבא לשיטתו, קובע: "לגריס איניש והדר ליסביר" ע"ז יט). לכן בגיל צעיר עדיף לשים את הדגש על ההספק, מפני שלא ניתן להשלים את מה שהחסירו בגיל צעיר. לעומת זאת, רב דימי סובר, שהטעויות שתלמיד צעיר קולט מושרשות בו והוא לא יצליח להתפטר מהן. הטעויות הן "גירסא דינקותא" שלו, והן לא יצאו מאליהן ללא עמל קשה. לכן, עדיף לוותר על ההספק לטובת הדיוק.
רבים מן הפרשנים (ריטב"א, ועוד) ביארו שאין הכוונה שהרב בעצמו לא דייק, מפני שאין מחלוקת שמרב כזה אין ללמוד, אלא הכוונה שהרב לא השגיח על התלמידים שידייקו.
הגמרא מספרת שיואב, שר צבאו של דוד, הכרית רק את הזכרים באדום, מפני שהוא למד מפי רבו "תמחה זָכָר עמלק" במקום "זֵכֶר עמלק". דוד, בשמעו זאת, קרא על רבו של יואב את הפסוק: "ארור עושה מלאכת ה רמיה". מסיפור זה נראה שהקריאה המשובשת מגיל צעיר נותרה אצל יואב גם לאחר שבגר ונעשה לאיש. מכאן למדו הראשונים, ובעקבותיהם ה"שולחן ערוך" (יו"ד סי רמה יט) שההלכה כרב דימי, שהדקדוק עדיף על ההספק. בסיפור זה, אי הדיוק הביא לקריאה משובשת של הפסוק. ה"שולחן ערוך" הרחיב את משמעות אי-הדיוק: "אם יש כאן שני מלמדים, האחד קורא הרבה ואינו מדקדק עִמהם להבינם על נכון, ואחד אינו קורא כל כך אלא שמדקדק עמהם להבינם, לוקחין אותו שמדקדק יותר". אי-הדיוק מתייחס לא לשיבוש בקריאה בלבד אלא גם לשיבוש בהבנה. עדיף ללמוד מעט בהבנה מלאה, מהרבה בהבנה מטושטשת.
לכן, בגילאים הצעירים צריך להקפיד שהתלמידים יבינו היטב את כל מה שהם לומדים, ולא להסתפק בידיעה "בערך". שיטת לימוד זו מחייבת לעמוד על פרטים רבים וממילא זה גורם להאט את קצב ההתקדמות. זה עלול לגרום לאובדן סבלנותם של התלמידים. הדריכה במקום מתישה אותם. נמאס להם להתעכב זמן רב על אותה נקודה, והם מבקשים לנוע קדימה. לכן, נדרשת פשרה - צריך להשקיע בדיוק ובפרטים, אבל גבול יש לדבר: רק כל עוד אין זה מתיש את התלמידים.
אין להסיק מכאן שבגיל צעיר צריך לאמץ את "שיטת העיון", להרבות בעיון במפרשים ולפלפל בסברות דקות. להפך, כותב הגר"ח פרידלנדר ("מסילות חיים בחינוך" עמ 100): "בגיל הרך, כשלב הנער דומה לנייר חדש שמוכן לקלוט היטב את הידיעות, תהיה המטרה העיקרית להקנות לילד גירסא דינקותא של ידיעות רחבות ככל האפשר בתורה שבכתב ושבעל פה" (לכן, הוא המליץ שלא להתעכב בגיל צעיר בלימוד הפירושים בפנים, אלא המחנך ימסור בעל-פה את תמצית הפירוש). הוי אומר: אין להעמיס עליו סברות עיוניות עמוקות, אבל מה שהוא כן לומד חייב הוא להבינו היטב, ולא בצורה משובשת.