פתאום זה נהיה רשמי. ממש היום אני בן שלושים (ואין לי חום גבוה).יש משהו שליו בלהיות בן שלושים, זו תעודת הבגרות החברתית הראשונה. אחרי הדחקה ארוכת שנים אני יכול סוף סוף להרגיש גדול. וואלה אני גדול, באמת גדול.
בעשור החולף הייתי בשיח מתמיד וכואב עם הילד שבי, הסתכסכנו הרבה על המקום שלו בחיי, על נוכחותו המתמדת, המכווינה, הוא ללא ספק הדמות המעצבת שלי, אני חב לו את חיי, את אישיותי אך לאט לאט אני מתחיל להשלים שהילד ההוא, בחלוף השנים, נשאר מאחור. העיניים המחייכות שלו עוד מביטות בי מרחוק אך הוא כבר נכנס לתוך מגירות מאובקות, התקבע בתאי זיכרון אפורים ורק לעיתים הוא לוחש לי חרש מתוך תמונה סדוקה בצבעים דהויים.
נורא קשה לי לומר ועוד יותר קשה להפנים זאת אבל אני כבר לא ילד, קפצה עליי בגרות פתאום. אני שומע רשת ב, סולד מסוכריות גומי, משרך רגליי בטיולים, מקטר על הליכה מייגעת בדרך לאיזו שלולית צוננת, חבויה. אני מתחיל להתייסר מעודף כפיות סוכר, מתעורר תכופות משנתי כזקן ורגיל, ולא מצליח לרקד כמו עגל במעגלים חסידיים, קצביים. בעשור החולף הזדקרו להן עוד ועוד שערות לבנות, מזקינות, נוספו עוד כמה גרמים מטרידים לגוף המתבגר.
 |
|
פעם ידעו לעשות ימי הולדת. אבישי בצעירותו
|
אך גם קיבלתי המון המון בשנים הגדושות הללו, כמה תורה למדתי, כמה חכמה, כמה חיים. בזה אחר זה נכנסו לחיי אשה ושלושה בנים מקסימים שההתעסקות בילדות שלהם חייבה אותי להתקלף מילדותי שלי. אם אני אהיה הילד בבית מי יהיה המבוגר האחראי? הילדות התוססת, הנעימה, החולמנית ואפופת התום פינתה את מקומה ליציאה מגבולות ה"אני" המצומצמים, לעשייה בלתי פוסקת , לריצה מתמדת אל עתיד מעורפל, לעומק, לעושר מחשבתי ולתבונה.
נולדתי בקרית שמונה אל תוך שגרת קטיושות שהביאה למלחמת לבנון הראשונה,ילדות של שריקות ונפילות וקולות כרוז קטועים , מסוכסכים, הקוראים להיכנס בחפזה למקלטים מעופשים שהיו בעיקר מחסה לחתולים, להמלטות מרגשות, מוגנות. אהבתי מאוד להיות בכותרות, לראות את רחובות קריית שמונה במהדורות החדשות, לקבל אינסוף טלפונים דואגים,מלאי חמלה. את העשור הראשון שלי חתמה מלחמת המפרץ, ללא טילים בצפון הרחוק ובלי קולות נפץ מוכרים אבל הפחד נכח שם, הרטבות ליליות,מסכות מחניקות, לחץ. בתום העשור השני הוצבתי כצנחן בחברון בראשית האינתיפאדה השנייה, החמושה, המדממת. ניצלתי בנס מירי צלף ערבי, השתתפתי בעשרות חילופי אש, כדורי נותבים מאירים שרקו מעליי בחשכת ליל, הציתו אדרנלין אחר, ששתי אלי קרב כמו בטחון מדינת היהודים מונח על כתפיי. מאז התבגרתי בעשור נוסף, יומולדת שלושים, ברוך ה ,נטולת מלחמות, נראה שהכל שליו, נינוח, שגרתי. ימים דחוסים, עמוסים לעייפה. שמיים תכולים בסתיו אביבי משהו.
נולדתי בי"ט בכסליו. בליל התוועדות חב"דית סוערת אימי ישבה על המשבר. כמה ניגונים עמוקים הרעידו את צפת בשעה שהגחתי אל אוויר העולם המורכב הזה. לאלו דציבלים נפלטתי. כעת במלאות לי שלושים אני מבקש למצוא עדנה גם בצלילים נמוכים, עמוקים. אני מתפלל שבין רגעים גדולים ומכוננים אשמח גם בזוטות, מייחל שאשתעשע בהן שאחבק אותן כמו הילד ההוא, האהוב, התמים, שגעגועיי אליו עוד יטלטלו אותי עד כלות.