הבנים שלי מושלמים, זה ברור. אבל כאשר אחד הבנים שלי בכל זאת אומר איזה דבר שגוי, או פוגעני, הדבר הראשון שמתחשק לי לעשות, הוא להגיב לו באופן מידי וחד משמעי. לתקן, להסביר, לכוון. הרי לכאורה, זה תפקידי כאבא שלו. למען האמת, מאד קשה לי שלא לתקן או לכוון את הבן שלי. לומר לו מה נכון לעשות ואיך, להסביר לו מהי אמת ומהו שקר (בלי להוסיף קודם את המילה 'לדעתי').
אך למעשה, חינוך במהותו, אינו הכוונה של המחונך, הרי בשביל זה ישנם תמרורי הכוונה ברחוב. מחנך, תפקידו, להעצים את כוחותיו של הנער על מנת שיגדלו באופן הנכון ביותר. נכון, אי אפשר לתת לנער לגדול פרא, וחלק מהותי בהעצמת הכוחות הוא בהצבת הגבולות הנכונים. אך לא פעם תפקיד המחנך, בין אם הוא אביו של הילד ובין אם הוא המדריך או המורה שלו- הוא להתאפק. לבלוע את הרוק, לנשום מספר נשימות עמוקות ולאפשר מרחב של ביטחון עבור הנער והנערה, למצוא את דרכם בתוך מבוך החיים.
תגובתו של יעקב אבינו לחלומות של בנו, יוסף, הן דוגמא ומופת חינוכית. בעוד האחים מגיבים ליוסף כדרכם של בני אדם- בביטויים רגשיים חזקים, אביו מתנהל אחרת. על תגובתו של יעקב, המחנך הענק, מספרת לנו התורה "ואביו שמר את הדבר". לא כתוב לנו שהוא הסכים לכל אמירה של יוסף, וגם לא משתמע מהפסוקים שהוא אוהב את 'מעשי הנערות' שיוסף עושה, כפי שרש"י מכנה אותם. אבל יעקב מתאפק. הוא שותק ומקשיב למציאות. הוא לא מזלזל ולא מעיר. הוא נותן ליוסף את המרחב לגדול בו, ואכן, בהמשך הפרשיות ניחשף כולנו להגשמת החלומות של יוסף. אותם החלומות שהאחים כל כך זלזלו בהם.
יעקב מן הסתם לא ידע כיצד התהליך יסתיים. אבל היה בו את האמון לחכות ולהקשיב למציאות המתפתחת. להתאפק מלהביע דעה, גם כאשר היא זועקת לשמיים. כזה הוא יעקב, אדם עקבי וסבלני. תהליכי מאד.
פרשת השבוע מזמינה אותנו, הורים ומחנכים, לעצור ולעשות חשבון נפש. האם אנחנו מחנכים- כלומר, מעצימים ומגדלים את הילדים והנערים שבידינו לחנך, או שאנחנו עושים מעשה-תמרור; מכוונים אותם למקום שבו אנחנו רוצים שהם יהיו. האם אנחנו יודעים להתאפק כשצריך, זוכרים לנשום עמוק לפני שאנחנו מגיבים מהר מדי, או שמא אנחנו עסוקים בלומר את דעתנו הנחרצת בכל דבר, חושבים שהילדים שלנו הם פלסטלינה רכה המתעצבת על פי רצוננו האישי.
חינוך מבוסס אמון, הוא חינוך שבמרכזו עומד המחונך. זהו חינוך שמצריך מהמחנך והמחנכת להוריד מעליהם את מעטה הפחד שהם עוטים, ולהאמין אמון מלא בנערים שמולם. להאמין שהנערים מסוגלים לקבל החלטות נכונות, אמיתיות ופנימיות להם.
תמרורים מכוונים יש מספיק, הילדים והנוער שלנו מחפשים מחנכים.
יואל פרנקנבורג הוא מנהל מרכז 'שלבים', המקיים סדנאות בקבלת החלטות לבני נוער