"אם בתי הספר היו שמים את הערך של מוגנות ושל מיגור האלימות כראשון במעלה, היינו רואים יותר הצלחות. אבל ברגע שהערך של אפס סובלנות לאלימות לא קיים, אלא יש ערכים אחרים ששמים עליהם יותר דגש, כמו תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל, אנחנו מדברים גבוהה גבוהה ושוכחים את הבסיס. הרי כביכול אצלנו אין אלימות, אין אלכוהוליזם, אין סמים".
כך אומרת אילת כהן וידר,פסיכולוגית קלינית, בתגובה לתחקיר כיפה בו התגלה כי בתי הספר הדתיים ברחבי הארץ נמצאים בראש טבלת האלימות, כאשר מדובר דווקא בתלמידים ממצב סוציו אקונומי גבוה ובעלי הציונים הגבוהים ביותר בבחינות המיצב.
"מניסיון עם הבן שלי, שלומד בבית ספר יסודי דתי, לא קיימת עמדה נחרצת ביחס לאלימות, וראיתי הרבה רצון להכיל את הילד הפוגע, כי "קשה לו". בחינוך הדתי יש הרבה פעמים יחס סלחני כלפי אלימות ורצון ל"פשרה", כשהפשרה יכול להיות שהילד הנפגע לא ירגיז את הילד הפוגע, לא ידבר לידו בקול כי זה מפריע לו".
הופכים את הקורבן לאשם?
"כן, או לפחות הופכים את הפוגע לשווה זכויות לנפגע, ומבקשים משניהם להתחשב אחד בשני. לא מפעילים את הערך הבסיסי כל כך של אפס סובלנות לאלימות. צריך להגיד שפגיעה כזו היא לא סתם עוד מקרה אלא בסדר גודל אחר לגמרי, שמקומו לא יכירנו. במקום זה מערכת החינוך מכילה, מקבלת, דואגים שכולם ירגישו טוב וכולם יסתדרו. כתוצאה מכך נוצר חוסר גבולות שהוא כר פורה לפריחה של אלימות."
ראינו גם שבבתי הספר הדתיים המורים פחות נוכחים בחצר.
"הזנחה גם היא יכולה לגרום למצב הזה, כי כדי למגר אלימות צריך נוכחות הורית ונוכחות מורית. הכל נכון גם לגבי המורים וגם לגבי ההורים, אין חילוק. אם הילד מקבל את המסר שאלימות היא דבר שאין סובלנות כלפיו, אז פחות בקלות הוא ייפול לשם".
יכול להיות שההורים לא רואים את המצב?
"ייתכן שההורים נוטים לחשוב שהכל בסדר אצלנו, הילדים נורא טובים ואנחנו מחנכים נהדרים, ואז מפחיתים נוכחות. כדי למגר אלימות צריך נוכחות מאוד גבוהה של הורים ומורים".
מדובר בבתי ספר עם ציוני מיצ"ב גבוהים. אנחנו משקיעים יותר מדי בלימודים ובגרויות?
"עוד טעות היא לחשוב שתמיד הכל בסדר עם ילדים חכמים, אז לא צריך לעבוד איתם הדברים הכי בסיסיים. זאת כשלמעשה יש הרבה פעמים פער מאוד גדול בין יכולת קוגנטיבית ולימודית ליכולת רגשית, לדעת להיות בדיאלוג, לדעת לוותר".
אחד מבתי הספר הגיב על התחקיר, ואמר שסף הרגישות של התלמידים הדתיים נמוך יותר, ולכן הם מדווחים יותר - ולא באמת אלימים יותר. מה דעתך?
"זו תשובה של דם כחול, ממש המחשה למה שאני אומרת. הטענה שאצלנו אין דברים כאלה היא הכחשה. מאוד מקביל בעיני לדיון על פגיעות מיניות בשירות הלאומי שהיה בעלון 'עולם קטן'. תגובות משרד החינוך ועמותות השירות התמקדו בעובדות, התחילו להתפלפל סטטיסטית על איך מגדירים פגיעה מינית, במקום לשאול איך פותרים את הבעיה. ההכחשה רק מגבירה את התופעה, כי למגר אלימות אפשר רק אם זה ערך עליון. בשביל בתי ספר דתיים הערך של מוגנות הוא לא מטרה כל כך חשובה, אלא ערכים של תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל, זה הרבה יותר חשוב. מיגור האלימות נדחק למטה, למקום שלישי או רביעי, ואז זה כבר לא כל כך עובד".
נתון שחשוב לציין ולהדגיש, הוא כי בתי הספר הדתיים שנבדקו מיועדים לבנים בלבד, בניגוד לבתי הספר החילוניים בהם לומדות גם בנות. האם עצם ההפרדה מאפשרת יותר אלימות במוסדות לבנים?
לדברי וידר כהן, עובדה זו משמעותית לא רק מבחינה סטטיסטית (בהנחה שכמחצית מתלמידי בתי הספר החילוניים הן בנות, אצלן רמת האלימות ממילא נמוכה יותר). היא גורסת כי לחינוך הנפרד יש גם השפעה מהותית: "ידוע שחברה הומוגנית של בנים היא אלימה יותר מחברה מעורבת. כאמא תמיד אמרתי שדווקא לבנים יש אינטרס שהכיתות יהיו מעורבות. הבנות יוצרות אווירה פחות סוערת, כלומר פחות אלימה פיזית".
אז מה עלינו לעשות כעת, למול התוצאות העגומות? לדברי וידר כהן, על הציבור שלנו בכלל ועל בתי הספר בפרט, קודם כל להיפרד מההכחשות, לקבל את התוצאות ולהציב את הערך של מוגנות ומניעת אלימות כערך ראשון במעלה. "משום פיקוח נפש, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ואהבת לרעך כמוך. מאוד פשוט ללמוד את זה מתוך המקורות שלנו".