בעיניים שלה: כנס ישפה

"אז תזכיר לי, שוב, למה הסכמנו לסקר את האירוע הזה?"

"בגלל גקי לוי".

אה. נכון.

כשאני כבר מסכימה להגיע לכינוס פנויים- פנויות, זה בגלל איש נשוי.

"אנחנו נפגשים בכניסה, כן? אני לא נכנסת לשם לבד גם בתוך סרקופג! חוץ מזה שאני צריכה לתרגל איתך את המבט הזה של האנתרופולוגים. תזכור, אורי, אנחנו לא "מהם". אנחנו מהאו"ם".

או"ם שמום, כמובן שהוא איחר.

בהתחלה הסתובבתי בקרבת בנייני האומה (1300 מ צפונה משם) כארי בסוגר. אחר כך נשמתי עמוקות והכרחתי עצמי להירגע. נשלחתי למשימה עיתונאית למען ה! מה הלחץ?

התקרבתי לאזור החניה והתחלתי לבדוק מי שמים פעמיהם לכיוון הכינוס. לבי החסיר פעימה כשראיתי שתי בנות עם חולצת תנועה של בני עקיבא, אך שניה לפני שנפלתי על ברכי בבכי נוכח התחרות האבודה מראש עם פרגית משבט מעפילים ראיתי שהן פונות לכיוון אחר.

תחושות ההקלה התעצמו כשגיליתי את אורי מגיע יחד עם מי שגזרו עלינו את משימת סיקור הכינוס ("אנחנו פה כדי לבדוק ש... את יודעת, הכל בסדר ושאתם מסתדרים").

גקי לוי. היה שווה להגיע

את ההרשמה צלחנו לא רע. אורי נשלח להביא את הכרטיסים שחיכו לנו בכניסה בעוד אני עסוקה בלהראות פופולארית. כלומר, ללהג לתוך הסלולרי כשבעבר השני של הקו נמצא המשיבון שלי בדירה.

אחרי שהוחלט לאלו הרצאות/ סדנאות ניכנס, התחלנו להתבונן במבע קר במתרחש. זה פרוייקט מסובך כשמנסים במקביל להתחמק מאקסים וממצלמות התקשורת.

" חאאאאאגייייייייייית! אנלא מאמינה! מה שלומך, מורתי היקרה?"

"בתיה! מה את עושה פה? את ילדונת!"

"איזה ילדונת... אני בת 26"

"ששששש" היסיתי אותה ופיזרתי חיוכים נבוכים, במיוחד לעבר בחור נחמד שנראה מחשב באמצעות אצבעות הידיים את גילי "פטפטנית כמו בתיכון, הא?"

גררתי אותה הרחק ממוקד תשומת הלב, לא לפני שנבחתי לעבר הקלקולטור:

"זה שתי אצבעות יותר מידי, חבוב! אני מורה צעירה".

בינתיים הכריזו שההרצאות מתחילות ופנינו להרצאה הראשונה.

סכנות האינטרנט- לא מה שחשבתם

סכנות האינטרנט , לגבי דידי, קשורות בעיקר לשש בש ב-Yahoo. אני אראה לישמעאלי מסעודיה מה יהודיה גאה יודעת לעשות עם שתי קוביות! גם הנאצים מבלגיה מקבלים ממני על הראש ובכלל, פעילות ההסברה שלי לטובת המדינה גוזלת הרבה זמן איכות מה שלא מותיר לי פנאי לדייטים.

("מחר? לא... קבעתי עם אחמדינגאד בחדר שש בש מתקדמים. העם היהודי זקוק לי!")

בהרצאה הוסבר לנו בנעם שהסכנה המדוברת מתייחסת לריבוי האופציות. כשאדם נכנס לקשר כלשהו, ובפינות נידחות של המח נמצאות גם "שלומית 28", או "רופאה מהשרון"- אין כמעט סיכוי לבניה אמיתית של הקשר גם אם יש לו פוטנציאל.

מערכת יחסים זוגית, הסבירה המרצה, מחייבת השקעה. כשאדם נדרש לכך והקשר חשוב לו- הוא יעשה כל שצריך כדי להצליח. ככה מתמודדים עם משברים שמתגלעים בשלבים שונים של הקשר.

לעומת זאת כשאדם הבקיא במרחבי הרשת נמצא במערכת יחסים ומגיע לסיטואציות שמצריכות מאמץ או התמודדות הוא מיד בורח למחשבות על המסר האישי שמחכה לו בתיבה מעוד שלוש חברות וירטואליות.

ההיסחפות לעולם שבו הנסתר רב על הגלוי מולידה פנטזיות לא ריאליות יחד עם איזושהי תחושה שיש המון דגים בים.

צודקת. מנסיוני- יש המון דגים, אבל רק חלק קטן מהם כשר ומתוכו אחוז מזערי בטעם שלך (חריימה? גפילטע?). על דגי הרקק עוד לא דברנו.

וסליחה על תחושת "שוק הדגים". נשבר לי משוק הבשר.

גם דברים חיוביים שהרשת מציעה לנו: פורומים של יועצים ואנשי מקצוע, כתבות של פסיכולוגים וכדו יכולים להעצים את הבלבול.

אנשים מסיקים משם לתוך חוויותהם האישיות, שנראות על פניו זהות ולמעשה- הן לא. הרי פרצופיהם שונים וכך גם תכונותיהם ואופיים.

נסיך הביצה גרסת 2007 (צילום: josette-cc-by-sa)

אז מה עושים? אחרי הכל, באינטרנט יש מאגר לא אכזב של אנשים שלא תהיה אפשרות להכיר בדרכים אחרות ויצאו מהרשת לא מעט זיווגים.

המרצה הציעה שני עיקרים להתמודדות: מינון ומודעות עצמית.

במילים אחרות- לא להתמכר לפנטזיה. לנסות להעביר את הדברים לרובד המציאותי, האמיתי והנכון. רק ככה ניתן לבחון קשר בצורה בריאה ולהתקדם משמעותית לכיוון הקמת בית.

המלצה נהדרת, ובכל זאת נתבקשתי למסור: כל מי שנתקלה ב"אורי השולתתת!!!11" והעריכה אותו כגבר מבריק, רגיש, נאה, רומנטי ועשיר- מתבקשת להמשיך בגישה המחשבתית הזאת.

הייתה התייחסות גם לדגשים אליהם יש להתייחס בראשית קשר (לאו דווקא בקשר שיצא מהוירטואל), אבל בשלב הזה הייתי עסוקה בהשלכת כדורוני נייר על אורי שלא נתן לי להעתיק מהסיכומים שלו.

בדרך החוצה גבר כעסי כשגיליתי שהוא לא רשם אותנו לסדנה לכתיבה יוצרת.

"רק שם יהיו בחורים רגישים, רומנטיים ופיוטיים! שם נמצא סירנו דה ברזראק המקסים שלי!"

הטיעון הזה לא שכנע אותו ולפני שהספקתי להשתמש במניפולציה שאני יודעת שלא יוכל לעמוד בה (עוגה וקולה מהקפיטריה), שמעתי מאחורי:

"חאאאאאגייייייייייית! אנלא מאמינה!"

"... לא נכון... אורית? אורית!" ניסיתי להיזכר אם היא הייתה בכיתה ג או ד כשהייתי קומונרית בישוב שלה.

"תינוקת! מה את עושה פה?"

"באתי לשמוע שיעורים של רבנים" חייכה.

ואורי בא בשביל העוגה בקפיטריה.

מה יהיה? עוד מעט אמהות יגלגלו פנימה אינקובטורים בשביל לחתן את הילד.

נדמה לי שראיתי באיזור הארכיון הציוני איזה כינוס של שרידי האצ"ל או משהו. אולי שם ארגיש פחות גריאטרית.

הדייט ככלי אבחוני

ההרצאה הבאה נפתחה בגילויי אנטי מצדי כי רציתי להיות עם המשוררים, אך לאחר התבוננות כללית בקהל נותר בי הרושם שהחתיכים לא מתאפיינים בליריות והחלטתי שהעסקה לא כזאת גרועה.

אורי, שניסה להשתיק את מצפונו ולפייס אותי, מצא את עצמו בוחן בעניין נשאי טסטוסטרון שיכולים לשאת אותי. בהמשך הצטרפה למשימה חברתי ע. מי צריך שדכניות כשיש חברים טובים שרוצים להיפטר ממני.

המרצה פתח בקביעה המדכאת בנכונותה, שדייט זו הדרך הכי פופולארית והכי לא נעימה, למציאת בן זוג ושמטרת הרצאתו היא מתן רעיונות כיצד להפיק את המיטב מהכלי הזה.

ואז נשמע פעמון הכרוז של מרכז הקונגרסים שמודיע שההפסקה תמה, נא לחזור לאולמות.

המרצה חייך קלות והמשיך לחלוק איתנו את התובנות שלו לגבי סיטואציית הבליינדייט השנואה לרוב, והבעייתיות העיקרית שבה: קוצר היריעה וחוסר הטבעיות. איך ניתן להתגבר על כך? הוא מציע טיפים.

ואז נשמע פעמון הכרוז של מרכז הקונגרסים שמודיע שההפסקה תמה, נא לחזור לאולמות.

עם שוך קולות הגיחוך הסביר המרצה, שאלמנט הדיבורים בדייט אפקטיבי ביותר לצורך איסוף מידע ועדיין- לא די בזה. צריך לחשוב על דרכים יצירתיות לקבלת אינפורמציה על מנת להקטין את חוסר הטבעיות ו/או היובש המאפיין את נסיבתיות הדייט.

נא לחזור לאולמות - הצלצול הגואל

ואז נשמע פעמון הכרוז של מרכז הקונגרסים שמודיע שההפסקה תמה, נא לחזור לאולמות.

לזכות המרצה יאמר שהתייחסותו למחדל הנ"ל הייתה מחוייכת ובכלל, הוא גילה הומור לבבי לאורך כל ההרצאה. את זה הסקתי רק מהצחקוקים שהתעוררו מידי פעם, כי לצערי נותק חוט הקשב שלי.

אולי זה היה הכרוז, או העייפות, או תשומת הלב שהופנתה לבחור שישב מצד שמאל ("פסססט, ע, סתכלי על החמוד שיושב בשעה תשע!")- תכלס, האבחנה היחידה שגיליתי לגבי עצמי הייתה שכשנושא הדייטים עולה לדיון במסה גבוהה מן הרגיל (כינוסי פו"פ, שבתות כלה, סעודת שבת שגרתית אצל אמא)-אני לוקה פתאומית בהפרעת קשב חמורה.

אז ביקשתי מע שתעשה לי נעימים בגב והמשכתי לבהות בבחור משעה תשע.

צר לי, אך בגילי המופלג, גם אם לא שמעתי וראיתי הכל בנוגע לדייטים (ושמעתי וראיתי הכל בנוגע לדייטים)- העייפות הכריעה אותי.

בסיום ההרצאה נשלחתי לשירותי הנשים להשאיר כרטיסי ביקור של איזה אורי שולתתתת!!!11 ("גבר מבריק, רגיש, נאה, רומנטי ועשיר. נסי, לא תתאכזבי!") וכשיצאתי---

"חאאאאאגייייייייייית! אנלא מאמינה!"

סובבתי מבט עייף לעבר הקול בתהיה מי זאת עכשיו. עם המזל שלי זו תהיה ניצה, התינוקת שעשיתי לה בייביסיטר כשהייתי בת 12.

"מה שלומך?! זוכרת אותי? אני ניצה, הבת של שולה! היינו שכנות"

היא נשואה, ניצה. באה על תקן שדכנית מטעם המערכת.

בסיום המפגש הנוסטלגי אחזתי בזרועה של ע ולחשתי בתקיפות "קחי אותי מפה לכוס קפה או שאני יורה במישהו".

כך הלכתי להטביע את יגוני במרק בצל והשארתי את אורי לבדו בהרצאה השלישית.

חזרנו למופע של גקי לוי ונספחיו ששעשעוני עד דמעות וכשיצאנו לאויר הירושלמי הקר סחתי לע שלפחות יש בדיחות שיעזרו לנו להתמודד עם המהמורות שצצות בדרך אל האושר.

מילה קטנה ממני, לסיכום

יודעת, לא ממש סקרתי את הכינוס. העובדה שהיו עשרות הרצאות מוסיפה על הקושי בסיקור מקיף ע"י שני אנשים.

אני גם לא חושבת שמשנתי הסדורה ביחס למפגשי פו"פ או מוסדות שידוכים צריכה לעניין מישהו. זה אינדיבידואלי ולצורך הקמת בית- רב הדרכים לגיטימיות. אבל דבר אחד מבחינתי הוא תובנה משמעותית שחשוב לי להעביר:

ההומור שנשזר בדברי לא מלמד על זלזול או התנשאות, חלילה. פשוט נמאס לי לשמוע את הצירוף "מצוקת הרווקים".

נכון, זה לא קל ולכולנו יש את רגעי התסכול ורפיון הידיים, אבל אם נשתדל להכניס את הקריצה והחיוך למציאות המתישה שאנחנו חווים בדרך לחופה- איכשהו יופחתו רגעי הכאב. סבתי עליה השלום הייתה מוסיפה שזה גם יקרב את המטרה כי אף אחד לא רוצה להתחתן עם מישהי חמוצת פנים.

לא מפני שבצורה הזאת היאוש נעשה יותר נוח.

אלא שלדרך הזאת- היאוש אפילו לא יצליח להכנס.

שיטווחו את כולנו בסוכריות בע"ה בקרוב, אמן.

אהבתם? קראו את הגירסה הגברית לכנס