שני מאמרים שפורסמו השבוע בכיפה קראו להגביל את כמות תלמידי ישיבות ההסדר, והם הצטרפו השבוע לעוד מאמרים רבים שניסו לחולל שינוי בעניין, והיום שוכבים בנחת בארכיונים החשוכים. הרעיון שלא כל מי שרוצה יוכל להיפטר משנה וחצי של שירות סדיר - איננו חדש, הוא כבר עלה בעבר וגם ירד באותה הדרך. גם לשתי הקריאות של השבוע האחרון, עם כל הכבוד וההערכה אליהן, לא צפוי עתיד מזהיר יותר. סביר להניח שבזמן הקרוב לא יוחלט לדלל את מספר התלמידים, או להקשיח את מבחני הקבלה לישיבות וכדומה.
למה? משמונה סיבות לפחות.
1. למה אנחנו כן והם לא. במקביל לדיון על מסלול ההסדר, אם יש דיון כזה, מתנהל הוויכוח האינסופי על גיוס חרדים. נכון לעכשיו, גם אחרי שבג"צ הרעיש עולמות וביטל את חוק טל, אף בחור חרדי לא גוייס לצה"ל בעל כרחו, וההנחה הרווחת היא שגם לא נראה דבר כזה קורה בקרוב. ינסו למצוא פתרון אחר שימשוך את החרדים לצבא, יתפרו אדרת חדשה לאותה הגברת, אבל באופן כללי הפטור משירות יישאר. אם בחורי הישיבות במגזר החרדי ימשיכו להיות פטורים מגיוס, ודווקא במגזר הדתי לאומי יגייסו את כל מי שלא עומד בקריטריונים של ההסדר, תתחזק התחושה שגם כך רבים מאיתנו מרגישים - בסופו של דבר, תמיד אנחנו אלה שנדפקים. החרדים מצליחים לצאת טוב מכל סיפור, וחובשי הכיפות הסרוגות יוצאים פראיירים.
2. אי-מודעות לבעיה. יש כאלה שמכירים את הבעיה מקרוב. כאלה שנתקלים בחבר'ה שיוצאים לטיול של שבועיים בגולן, בזמן שבו הם אמורים להיות בישיבה, שזה גם הזמן שבו בני גילם טוחנים שמירות בבסיס. אבל נראה לי שסרוג הכיפה הממוצע, כשהוא נתקל סתם ככה בתלמיד ישיבת הסדר - אין לו מושג כמה הוא לומד, והאם הוא בכלל לומד, ואיפה הוא מבלה את רוב זמנו. מי שאינו בודק את העניין, אינו מודע לבעיה ולכן היא גם איננה מטרידה אותו.
3. שבענו ממבחני קבלה. אין ברירה, בשביל לקבוע מי מתאים להסדר ומי לא, נצטרך לעשות בחינות. ובסרט הזה כבר היינו, ואנחנו עדיין תקועים בו ומנסים לצאת ממנו. אותו סיפור של הישיבות התיכוניות, והאולפנות, והמוסדות הפרטיים. מבחנים קשים שיוצרים שכבה אליטיסטית, חבר'ה שנשארים בחוץ ומרגישים דחויים, יצירת פערים בחברה בין אלה שמצליחים להתקבל ובין אלה שלא - אנחנו סובלים מספיק מהבעיה הזאת, לא צריך להרחיב אותה יותר. כל עוד לא הוצע פתרון שיצמצם את ההסדר אבל לא ייצור פערים ומתחים, הגיוני שהציבור יעדיף להשאיר את המצב כמו שהוא.
4. האידיאל של הקירוב חשוב לנו יותר. חשוב לנו שכמה שיותר אנשים יעשו שירות מלא, וחשוב לנו גם שעולם הישיבות ייראה קצת יותר רציני, אבל מצד שני עומד האידיאל של להציל את הנוער - ונדמה שבציבור שלנו יש לו משקל גדול. להרבה אנשים חשוב שבוגרי התיכונים והישיבות התיכוניות לא ידרדרו, לא ילכו לאיבוד, והם מוכנים לדאוג לזה בכל מחיר. אם בשביל זה צריך לשרת שנה וארבע במקום שלוש (אף על פי שיש פתרונות אחרים, גם המכינות באות בחשבון), ואם בשביל זה צריך למלא את הישיבות בחבר'ה שאין להם ראש ללמוד, אז מה לעשות - זה המחיר שצריך לשלם.
5. זה לא נראה טוב. תארו לכם איך זה ייראה, אם אנחנו נפגע בעצמנו במסלול של ההסדר. לא נעים. אנחנו כורתים לעצמנו את הענף שאנחנו יושבים עליו די חזק. מה נגיד אחר כך כשגורמים מבחוץ ינסו לפגוע במסלול ההסדר, אחרי שאנחנו עצמנו קיצצנו אותו?
6. איך בוחנים. ונגיד שעושים מבחנים ומעלים את הרף. מישהו מוכן לנסח מבחן קבלה לישיבות, שמי שאינו עומד בו - חייב לשרת שלוש שנים? איך בודקים מי מתאים ללמוד תורה ומי לא? לפי המוכנות למסור את הנפש על הלימוד? לפי כישרון בעיון, או אולי לפי בקיאות בגמרא? או בהלכה? או באמונה? ומי שיש בו השתוקקות עזה ללמוד בישיבה, יומם ולילה, אבל לוקח לו מלא זמן לפענח תוספות אחד? רצוי מאוד שיהיה מבחן כניסה רציני למסלול ההסדר, השאלה היא איך קובעים את הקריטריונים.
7. אין אחראי ספציפי. חשוב שמישהו יטפל בזה. שמישהו ימצא פתרון לעובדה שבציבור הדתי לאומי יש לא מעט משתמטים, שמנצלים את האפשרות לשירות מקוצר. שמישהו ידאג שבתי המדרש ייראו כמו בתי מדרש, לא כמו מקום מפלט, לא כמו תחנת התרעננות בין טיול לטיול, וגם לא כמו קורס פסיכומטרי. אבל על מי מוטלת האחריות לטפל בעניין? על איגוד ישיבות ההסדר? על ראשי הישיבות? על הגורמים הפוליטיים? על המועמדים למפקד "הבית היהודי"? כל עוד אין מישהו מוגדר, כל אחד יכול לחכות שהשני יעשה את העבודה.
8. אין אילוץ. אם אף אחד לא מצמיד לנו אקדח לרקה, אין סיבה שנעשה משהו. לא מאיימים לחוקק חוק נגד ההסדר, המסלול אינו מאויים בידי בג"צ, הכנסת או ראש אכ"א, אז לא צריך להתעורר. אם אין הכרח למצוא פתרון מיידי, לא נחפש פתרון גם בטווח של חמישים שנה קדימה.
השינוי במבנה של ההסדר מתבקש. כותב שורות אלה אמנם איננו אובייקטיבי, כי הוא עצמו שירת במסגרת ההסדר, אבל גדולים וטובים ממנו כבר דיברו בגלוי על הצורך בהגבהת הרף בישיבות. והם ימשיכו לדבר על זה, כל עוד תהיינה לנו מספיק סיבות טובות לא לעשות כלום בנידון.