בחדר הטיפול אני נחשפת לקולות רבים של מתבגרים והורים בציבור שלנו. לפני מספר שבועות פגשתי אב שבנו לומד בישיבה תיכונית באזור ירושלים: "כבר שנתיים שהבן שלי בישיבה ואני מרגיש שאנחנו מתרחקים זה מזה . הוא יצא מהבית כ"כ צעיר, ובעצם לא יחזור לכאן ממש- ישיבה גבוהה, או מכינה, צבא, חתונה, זהו...הוא יחזור כמו אורח. הייתי שמח אפילו לריב איתו, להתווכח על שטויות ובלבד לא להרגיש כ"כ מנותק. אני לא מכיר אותו! גם האחיות שלו מרגישות זרות לידו. מה באמת קורה לו? מה מעסיק אותו? איזה מין בחור דתי הוא יחזור משם? יותר מדי... פחות מדי... אני לא מעורב מספיק אפילו שאני רוצה. אם רע לו, מישהו יודע על זה? הוא גבר, הוא לא ידבר. ממי הוא מושפע? מה החברה מכניסים לו לראש? מי באמת החברים שלו? אני לא בטוח איזה אבא אני בשבילו."
גילוי הלב של האב מלווה אותי כשאני חושבת על המתבגרים שומרי המצוות כיום. מתבגרים בכלל ובתוכם מתבגרים שומרי מצוות עלולים להגיב במצוקה כאשר הם חווים כישלונות לימודיים, נטישה ודחייה חברתית, אובדן דמות משמעותית, התיחסות ביקורתית ומאשימה מצד מבוגר משמעותי ועוד.
למרבה הפלא המתבגרים גם הדתיים, משאירים סימני דרך בהיותם במצוקה ומבקשים באופן לא מודע שנזהה אותם ונסייע להם למצוא את דרכם לעומת "המודל התורני".
התפיסה התורנית מדגישה את כבוד ההורים ורואה אותם ואת אנשי הרוח, הרבנים, כבעלי ידע ונסיון רב. תפיסה זו קובעת גבולות ברורים ומדגישה את הצורך להשתלב בקהילה ולא להיות שונים. ביהדות לא קיימת תקופת מעבר מובהקת בין הילדות לבגרות משום שכבר בגיל 12 אצל בנות ו- 13 אצל בנים מחויבים הצעירים לעול מצוות ולמסורת שקיבלו ממשפחתם וקהילתם. אם כך, כיצד יסתדר נער צעיר או מערה צעירה עם הצורך להיפרד מהערכים של ההורים כחלק מהתהליך של "גילוי העצמי"?
כיצד יבחן מהי עצמאות, חופש, הנאה וחוסר ריסון עצמי המהווים מרכיבים "במודל החילוני"?
בני נוער דתיים עלולים במצב כזה להיקלע לחיכוך משמעותי בין שתי התפיסות ולמרות ההתפתחות בתוך סביבה וקהילה תורנית ללא חשיפה לתרבות הכללית- קיים חלחול והפנמה מהמציאות החילונית.
הנער והנערה הדתיים עדיין לא חוו מספיק הזדהות, גילוי פנימיות ודבקות כדי להתחבר דרך קיום המצוות לקב"ה. הצעיר אמנם יישאר דתי אך לרוב בעקבות לחץ חיצוני וחברתי. לפעמים הוא חווה כשלון ודחייה כשהוא חש שאינו מסוגל לשאת את מה שהחברה הדתית הכי מעריכה. הצעיר עלול לפתח "זהות מזויפת" בה הוא מאמץ באופן מלאכותי את נורמות ההתנהגות הדתיות אך בעולמו הפנימי הוא ו"יהדותו" בסכנה.
בתהליך החינוכי נמצא היום צעיר דתי אחר. הוא לא בוחן את שאלת החיבור בין תורה וישראליות דרך מבחן רעיוני ושעורים במחשבה ואמונה, אלא במבחן החיים של ההתנסות המעשית. הוא תובע אחריות אישית, כנות, יושר וחיפוש אחר המקום הייחודי שלו לפני הקב"ה. עולמם של הצעירים הדתיים עשיר באופן מפתיע, אך הוא אינו מכיל רעיונות מובנים, שיטתיים כי אם דעות מקוריות, אינטואיציות חריפות ורגשיות. את מקומם הנפשי תופסים עתה לא דמויות הזדהות כמו תלמידי חכמים ומנהיגי האומה אלא אומנים מסוגים שונים והחברים. הם זקוקים "להתחבר", התחברות מבפנים שהיא תנאי להפנמה והתפתחות זהות דתית. כדי לחוות חוויה דתית הצעיר מתמזג בתוכה וחווה אז גבולות כמגבלות. הוא אינו רוצה בהם כי הם מפריעים להתקיימותה הממשית של החוויה. עישון נרגילה או גראס מכילים חויה מיוחדת של "העצמי" כשל מה שמחוצה לה לא קיים. יש הכחשה של מצוות "לא תעשה" ולכאורה מושתקים הקונפליקטים בהם האמין הצעיר ותחושת החוויה מקבלת הכלה בלעדית. רק כשיש טשטוש גבולות תתכן החוויה (על פי הצעיר) ומצד שני רק הפנמה של גבולות ומחויבות מאפשרות התפתחות וגדילה מתוך בגרות ואחריות.
קשה היום לצפות מבני נוער לאמץ ערכים תורניים רק בגלל קבלת סמכות המבוגרים. האתגר לכולנו הוא להגיע לאיזון הנכון בין סמכות והזדהות, המבוסס על כבוד הדדי ותקשורת פתוחה שיגדילו את הסיכוי שילדינו ימשיכו את דרכינו. לעיתים המשבר כה חמור שנדרת התערבותו של בעל מקצוע שידריך וילווה את ההורים ובני הנוער בהתמודדות עם תהליך ההתבגרות. ישנם כמה מאפיינים המלמדים על צורך להיפגש עם בעל מקצוע שינחה את המשפחה. מאפיינים התנהגותיים כגו: נטיה לשקר, חשדנות רבה, התפרצויות רגשיות מוגזמות, שינויים בהרגלי אכילה ושינה, מריטת שיער. או כאשר אנו שומעים מילדנו משפטים כמו "נמאס לי מהחיים", "אני רוצה למות", או במקרים קיצוניים: כתיבת שירים וחיבורים שמוטיב המוות בולט בהם. גם עצב, דיכאון ועייפות מתמדת מצביעים על בעיה הדורשת טיפול. באמצעות הטיפול נעזרים בני המשפחה במטפלים לסיוע בניית המרקם העדין שעליו נבנית אישיותו של הצעיר/ה בשנים הקריטיות להתפתחותו.
הכותבת היא מנהלת מרכז "כיוון" לנוער בכפר סבא של "אמונה"