אחרון אחרון חביב

בעידן הפרי-דיגיטלי בו צילמנו תמונות בפילם רגיל - נהגנו בשיטתיות לפתחן ולסדרן באלבומי תמונות. באותם ימים, שימשו האלבומים גם כתמונת ראי להתלהבות ההורית שלנו. כמות התמונות והאלבומים ירדו בטור הנדסי מילד לילד. לראשון מילאנו בוּק, כשאלבום אחר אלבום תיעד למען הדורות הבאים כל חיוך או תנועה של הגאון הצעיר. ברם, מילד לילד הצטמצם השימוש בצמצם, וכמות התמונות והאלבומים שיצרנו הלכה ופחתה. אם זכינו והילד האחרון הוא זכר, אזי יש לנו ממנו תמונות מהברית (אז עוד לא עשו בריתה), תמונות מיום ההולדת בגן ואולי כמה תמונות משפחתיות משותפות מטיול קיץ זה או אחר. הקטן כנראה באמת היה גאון שזכה למסלול לימודים ישיר, שהרי יש תמונות מהעלייה לכיתה א, מייד לאחר מכן מסיום כיתה ו והופ - התמונות הבאות שלו הם באלבום בר-המצווה.

אמנם כן, תמונות אינן הכול, ואין בהן כדי להעיד כי ההשקעה ההורית באמת פחתה מילד לילד. ברם, לעתים מכוננת בי המחשבה כי האלבומים (וצמצומם) אכן מהווים תמונת מראה למציאות כואבת נפוצה, שראוי לזהותה ולהתמודד איתה. אך תחילה הקדמה קצרה:

ילד אחרון במשפחה

העבודה עם מצבי משבר חינוכיים מגוונים בקהילות ברחבי הארץ מאפשרת לפתח מבט רוחב על גורמי סיכון אפשריים. רבים אנשי המקצוע היכולים להצביע על גורמי סיכון המגבירים את החשש שנער יקלע למשבר התנהגותי, לימודי או דתי. ביניהם ניתן למנות לעתים: לקויות למידה, מצבי משבר בין ההורים, חוסר היקלטות חברתית ועוד. לאחרונה אני חש כי לרשימת גורמי הסיכון ניתן להוסיף את היות הילד "ילד אחרון במשפחה", בעיקר במשפחות ברוכות ילדים. לא פעם אתה פוגש משפחות בהן ההורים השקיעו אנרגיות חינוכיות עצומות בילדים הראשונים, ואין להן כוחות לעשות כן עם הילדים האחרונים. לעתים אף מדובר בהורים מבוגרים (יחסית) שאף הכוחות הפיסיים שלהם להשקיע וליזום, ללמוד ולשחק, קטנו. יש ומצטרפים לזה אילוצים טכניים של עול פרנסתה של משפחה גדולה ויש שזה בעיקר שחיקה ועייפות. במשפחות מסוימות קיימת מודעות כי ילד זה הוא "הילד האחרון" וקשיי הפרידה מההורות גורמים להן להתייחס אליו במשך שנים כצעיר יותר מאשר גילו. הם מפנקים אותו, מוותרים על כללים ודרישות ובשיטתיות מעלימים עין מחריגות התנהגותיות. הפער בין העצמאות והבגרות שטיפחו באח הבכור בעת צעירותו ובין מה שמפתחים אצל אחיו הקטן - עצום. על דרך הדרש ניתן לסכם ולומר כי אזהרת התורה מהעלול להתרחש באומה "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים - וְנוֹשַׁנְתֶּם" (דברים ד) נכונה גם למשפחה הפרטית ומחייבת אף בזירה זו התמודדות שיטתית.

אחרון אחרון חביב (אילוסטרציה: Nirmal_Thacker-cc-by-sa)

אפשר כמובן אחרת. יש משפחות בהן ההבנה שזה כנראה הילד האחרון מביאה להשקעה חינוכית מבורכת. הדבר בעיקר נפוץ עת היה רווח מסוים בין הילד לפני האחרון ובין הקטן. במשפחות אלו מביאים ההורים לידי ביטוי את כל מה שהם למדו מניסיון חייהם על חינוך ילדים, ומשקיעים בצורה נפלאה בחינוך הילד האחרון.

האם כל הנכתב כאן הוא תמיד נכון? בוודאי שלא. יש כאן הכללות - אך כדרכן הן לא פעם משקפות מציאות חיים אמיתית. מציאות שראוי להיות מודעים אליה ולהתמודד איתה.

סוף דבר, ישנן שתי צורות יחס נפוצות כלפי הילד הצעיר במשפחה. במשפחות מסויימות הוא גדל עם חסך חינוכי חמור, הנובע מתמהיל לא מוצלח של שחיקה ועייפות, העלמת עין מגבולות ופינוק (שלו). במשפחות אחרות דווקא הילד הקטן זוכה לחינוך מעולה, הנבנה מניסיון חיים שנרכש במשך כל שנות ההורות עד כה. דווקא ההכרה שזה "הילד האחרון" (עד בו הנכדים בע"ה במהירה) מביאה למאמץ חינוכי צעיר ורענן המהול בניסיון חיים עשיר.

אף ילד לא נשאר מאחור

בפתחה של שנה חדשה, שומה עלינו לבחור להיות משפחה מהסוג השני. בארה"ב יצאו לפני כמה שנים עם מבצע חינוכי שֶכּונה "אף ילד לא נשאר מאחור", אשר שאף לתת גם לילדים בעלי נתוני פתיחה חלשים הזדמנות שווה להצליח בלימודים ובחיים. אמנם מה שנחשב אצלנו להצלחה אינו בהכרח זהה לחזון האמריקאי, אך היסוד של מאמץ שווה כלפי כל הילדים בוודאי נכון, בעיקר במישור המשפחתי.

בימים של חשבון נפש ותשובה, ראוי להפנותם גם כלפי השקעתנו החינוכית בחיק המשפחה. שנה חדשה מביאה בכנפיה הזדמנות להתנער משחיקה ולהתחדש, בעזרת ה, למען עתיד ילדינו ומשפחתנו. בע"ה, אין הדבר תלוי אלא בנו. שנה טובה!

יונה גודמן משתמש כראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל