חגים, אני אמנם באמצע התפילה אבל לא יכולה להתעלם מהנער הזה שנכנס עם בלורית מוגזמת וחולצת טריקו חלקה לכמה דקות בלבד, בהן חייך ופטפט ואז יצא. ואבא שלו? ממשיך להתפלל כאילו לא קרה כלום.
לא עוברות שלוש דקות, והבן הקטן שלו נכנס פתאום ומדבר בקול בבית הכנסת, כולם לוחשים לו: "שששששש", או מכחכחים בגרון וחלק אפילו תוקעים מבט באבא הזה שממשיך להתפלל. ואז, בעזרת הנשים אני קולטת את הגדולה שלו, נכנסת עם חצאית ומידי פעם מושכת אותה כדי שתראה ארוכה יותר, היא לוחשת משהו ויוצאת, ושוב המבטים והצקצוקים.
אני מביטה מסביב על כל האנשים הנפלאים שאני מכירה וממש בא לי לספר להם שהילדים האלו הם שלי, ושאם הם היו יודעים מה שאני יודעת הם היו מלאים גאווה בדיוק כמוני.
שהנער הזה עם הבלורית לא רצה בשנים האחרונות להיכנס לבית הכנסת והיו שנים של "התבגרות" ומריבות ופתאום הוא כאן, מחייך ואפילו קצת מתפלל ומכבד את ההורים שלו. והקטנצ'יק הצועק? בעבר הייתה לו תקופה שהוא לא שמע כל כך טוב, ומאז אנחנו עובדים על להפסיק לצעוק. והוא כאן ומשתדל, ונכנס להתפלל עם אבא שלו, ושומר בחוץ על אח שלו ומתנהג יפה כדי שאני - אמא שלו, אוכל להתפלל. והנערה? אתמול היא התנדבה לעזור לארגן פעילות לילדים כדי שהוריהם יוכלו להתפלל בנחת וגם עזרה בבית ועם אחותה כדי שאני אוכל להיות כאן בתפילה, והיא מקסימה ומשתפרת כל הזמן - ככה זה כשגדלים.
חשבו שנייה על הילדים שלכם ואפילו על עצמיכם - האם זה עזר שצקצקו עליכם? או העירו או סתם ראו בכם את החיצוני? או שאולי דווקא הגבתם חיובי למי שראה בכם את הטוב?
גם אני פעם הייתי לתקופה קצרה בצד "המצקצק" ולמזלי זה עבר לי. למה? כי הייתי מחנכת באולפנה ובחטיבה לא דתית, ומורה בתיכון, ובישיבה, והעברתי הרצאות לנוער ולהורים (ובמקביל גם הילדים המושלמים שלי גדלו ומילדים קטנים שיושבים בעגלה ועושים כל דבר שאני אומרת, הפלא ופלא, וברוך השם המצב השתנה). ובמהלך השנים והניסיון גיליתי משהו מדהים: הדרך המשמעותית ביותר להשפיע על מישהו היא דווקא מתוך אהבה. נכון, יש שינויים שקורים בעקבות אירועים הפוכים אבל אז בדרך כלל האדם ירצה להשתנות כנגד או כדי להוכיח או בהתרסה. לא חבל? הרבה יותר מדהים לחנך ליהדות ולאנושיות מתוך אהבה.
אני חושבת פתאום גם על מה שראיתי בכניסה לבית הכנסת, ישבה שם משפחה לא מהקהילה, הם נראו קצת לא שייכים: אולי זו הכיפה המקומטת, או הבגדים הפחות משתלבים, ואולי זה חוסר הידיעה שניבט מפרצופיהם: "מאיפה לקחת מחזור? ומה להגיד עכשיו? לשבת או לקום?"
כשהייתי קטנה, בבית הכנסת של הוריי, היו מגיעים אנשים זרים לתפילות החג, ואז לא הבנתי שהם לבד ולא מכירים, ורק חשבתי על זה שהם לא שילמו אז אין להם מקום. קצת צרם לי אז שהם הגיעו והרגישו ונראו שונים ולא שייכים ואז פשוט...הלכו בלי להכיר ובלי להיפגש.
אני רוצה לפנות אליכם דווקא לפני יום כיפור,
אני יודעת שחשוב להתכוון בתפילה ולהתפלל. אבל אולי תמצאו גם זמן לעזור למישהו שהגיע לתפילה והוא לא מכיר ולא יודע. אולי תוכלו לכוון אותו, ולחייך אליו, ולהנגיש לו את העולם היהודי המדהים הזה שהוא רוצה להכיר – אבל פשוט הכל זר לו.
ואם אנחנו כבר בעניין של חיוכים, אני מזמינה אתכם לחייך גם למתבגרים שלנו בקהילה - אלו שקצת מורדים, או נראים טיפה שונים וגם לאלו שצריך להשקיט ולהזכיר להם שזה בית כנסת - אפשר לעשות את זה באהבה. כי הם הגיעו לכאן, והם שייכים ורוצים לחוש את האהבה הזו לדת ולקהילה.
לפעמים יותר קל להיפתח כשמרגישים שהדלת כבר פתוחה, ושהקהילה אוהבת ורואה בך את הטוב הזה, גם כשאתה מנסה להסתיר אותו.
גמר חתימה טובה לכולנו.
מיכל כרמי - אשת חינוך, מרצת העצמה ומנחת חוגי הורים, כתבת ב-471, מנהלת דף הפייסבוק :" שפר באהבה- מיכל כרמי", מורה, ואמא לשבעה.