משחקים בכיף, שרים ולפתע אחד הילדים לראשונה זוחל, נעמד, מתיישב, מתחיל צעד ראשון, כל יום צמיחה, כל יום משהו חדש. מפגש בוקר, הילדים יושבים מולנו, מחקים את התנועות ושמחים כל כך. תיבת תחפושות, הילדים שמים על עצמם אביזרים בשילובים שונים. פינת הבית, הילדים יוצרים במשחק דמיון מרשים, פיקניק מעלף! חוג תנועה, קסם של דבר! בכל הרגעים הללו, הצטערתי שאין מצלמה בגן.
אומנם היו גם מקרים שילד נפל ונחבל, ולא היתה לי שום דרך למנוע את זה. גם אז עברה לי בראש המחשבה שחבל שאין מצלמה. כשעובדים עם ילדים ובמיוחד פעוטות, יש כל הזמן שני דברים בראש. טובת הפעוט ואיך הוריו ירגישו עם זה.
אני ממש זוכרת שבהרבה שיחות עם בנות שעבדו איתי אמרתי להן, את מרדימה ומדמיינת את האמא עומדת לידך. את מחליפה טיטול וברור לך שההורים עומדים כאן צמוד אלייך. וזה לא שאחרת את תהיי פחות טובה. ממש לא. אבל ככה את שומרת על עצמך לטווח הארוך. ככה את בטוחה שגם אם יום אחד יהיה לך יום פחות טוב, עם פחות סבלנות, לא תמעדי.
מצלמות זה מעולה! אני מצטערת שלא היו לי מצלמות במשפחתון. הבעיה היא לא במצלמות אלא במי שישלוט בהן. מי שיצפה בהן ללא הגבלה. בסוף כל יום כאשר אנחנו נותנות דיווח לכל הורה, משתדלות באופן הכי פרטי שאפשר, התייעצות, נקודות למחשבה ועניינים הקשורים בילד הפרטי בלבד. יש עניינים כל כך רגישים ואימהות רגישות עוד יותר. במיוחד אלו שהילד שלהן יותר חלש, פחות מתקדם. שהחלק החברתי פחות זורם לו, שמשום מה החברים פחות משתפים, שבחוג הוא לא כל כך משתתף. הילדה שכל הזמן בורח לה ולא מצליחה להיגמל בקלות, שחוטפת לכולם משחקים, שלא מצליחה ליהנות ממשחק, רק לוקחת לאחרים.
להורים לא תמיד קל לשמוע בסוף היום אודות הקשיים. ובנוסף, מאוד קל לקבוע עבור ילד קטן מי הוא, ומשם להמשיך לשמור עליו בתבנית, "הבכיין" "הפראית" ועוד. עכשיו דמיינו ששעות הפעילות בגן מצולמות ומכל זווית רואים ילד חלש, לא מסתדר וכו'..
ובשיחות חברתיות כאלה כבר הדביקו לו כינוי. בהמשך סבירות גבוה שהכינוי ידבק בו. גם ההורים שלו ישמעו עליו והוא עוד יאמין שזה מי שהינו. צוות חינוכי טיפולי בגן אמור להיות מורכב מאנשים שאנחנו סומכים עליהם. מאנשים שבחרו להשקיע את זמנם ועתידם בגידול הדור הבא. האם ראוי שנתייחס לצוותים כמו לאחרוני הפושעים ונצלם אותם ונעקוב אחריהם כל שעות העבודה?
בוודאי שלא.
עם זאת נראה שמשהו קרה. משהו הפך במקצוע הזה לזמין ונוח, ככל הנראה בגלל שהביקוש רב על ההיצע אין דרישות משמעותיות, אז קל להתקבל ואפילו השעות נוחות יחסית. אז מה בכל זאת? מצלמות זה לשים פלסטר זריז אבל חייבים לגשת למיון, לעשות ברור ולטפל בבעיה מהיסוד.
ואיך ניצור מצב שיש בקרה איכותית ובלתי מושפעת על המצלמות? צריך לתת על זה את הדעת. אנחנו נפרדים מהילד בבוקר אבל לא סומכים על המטפלת. האם ניתן לה להיות אחראית על הצילומים? אנחנו לא רוצים לחדור לפרטיות של ילדינו וילדים אחרים. אז מה ואיך כן? נדרשת חשיבה יסודית ומעמיקה שלוקחת בחשבון רווח והפסד גם לטווח הרחוק.
חינוך וטיפול בילדים זאת שליחות, זאת עבודה קשה ששכרה לא תמיד בצידה. לא הגיוני שיבחרו בה נשים שאינן עונות על הדרישה הכי בסיסית, אהבה וחמלה לילדים. הדרישה למצלמות היא הבעת חוסר אמון. אולם מה שקשה לי יותר זה החוסר ברירה. אנחנו לא מאמינים בצוות אבל אין לנו ברירה אז נשלח את הילדים ונצפה בהם בסרטונים. אני חושבת שאנחנו לא מספיק מבינים כמה חמור המצב. כי זה לא יגמר שם. זאת התחלה.
הורים שהורגלו להיות בקשר רצוף גם ויזואלי עם ילדיהם לא יפסיקו אחרי המעון. היום אני מנסה לדמיין הורות ללא מכשיר נייד וזה נראה לי בלתי אפשרי. כוחו של הרגל כוחה של נוחות ושיגרה. אז דמיינו את הדור הבא בתנועת נוער, בתיכון בצבא...מצלמות זה פלסטר. המצב חמור בהרבה ודורש טיפול, עומק רוחב וארוך טווח.
לכל הטורים של שירי, היכנסו!