בשביל שואיצ'י יוקוי, סמל בחטיבת חי"ר של הצבא הקיסרי היפני, מלחמת העולם השנייה הייתה ארוכה במיוחד. שואיצ'י התגייס לצבא במהלך המלחמה ולאחר הכשרה מתאימה נשלח לשרת בחזית האוקיינוס השקט. הוא הגיע לגדול שבאיי האזור, גואם, שהיה בשליטה יפנית באותן שנים. המערכה על האי החלה בשנת 1944. הכוחות האמריקאים הפגיזו את האי בארטילריה כבדה ובמטוסים ולבסוף גם נחתו על חופיו והחלו כובשים אותו קילומטר אחר קילומטר. הקרבות היו קשים והסבו אבדות רבות לשני הצדדים. במהלך אחד הקרבות האחרונים נסוגו סמל שואיצ'י ועשרה חיילים אל מעבה הג'ונגל בחסות הגשם הכבד. לאחר זמן קצר ערקו שבעה מחיילי הקבוצה ושואיצ'י נותר עם שלושה חיילים בלבד. הדבר לא ריפה את רוחם והם המשיכו להתחבא ולחכות לימים טובים יותר. גם לאחר ששאר החיילים פרשו ומתו, ככל הנראה ברעב, המשיך שואיצ'י במלחמתו הפרטית מבלי לדעת שארצו כבר נכנעה בעקבות הפצצתן של הירושימה ונגאסאקי. שמונה שנים הוא חי לבדו בבור ביער כשהוא צד את מזונו ומייצר בעצמו את כל צרכיו. רק בשנת 1972 התגלה בידי ציידים מקומיים והסכים להניח את נשקו, עשרים ושבע שנים לאחר הכניעה הרשמית של יפן.
לצערנו, היהדות נדמית לעתים כחייל יפני שנלחם לריק במשך שנים כי שכחו לספר לו על השינויים שהתרחשו בעולם. לאחר גלות ארוכה במדבר הפוליטי, חזרנו למכורתנו והקמנו בה ישות מדינית אוטונומית הקרויה מדינת ישראל. הקמת המדינה הניבה שלל פירות, חלקם מרים ורובם מתוקים, וגם הציבה סימן שאלה גדול מעל לרלוונטיות של האבל על הגלות והחורבן. האם כשאנו צמים היום איננו מחזיקים קו חזית במלחמה שכבר מזמן תמה?
שאלה זו אינה המצאה מודרנית של יהודי העת החדשה, אלא שידור חוזר של תהייה מן העבר. לאחר חורבן הבית הראשון והיציאה לגלות תיקנו הנביאים צומות שמטרתם הייתה להזכיר לעם את שאבד ולהתוות את הדרך חזרה הכרוכה בתיקון עצמי ותיקון עולם. כשחזרו גולי בבל מן הגלות והחלו בהקמת בית המקדש השני, עלתה השאלה האם יש להמשיך ולהפטיר כדאשתקד. "האבכה בחודש החמישי? הִנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?", שאלו העולים החדשים את זכריה הנביא (ז, ג). לוז שאלתם היה האם יש מקום להתאבל על חורבן שכבר תוקן והאם תקנת הצומות על הגלות (הנזכרת בהמשך דברי זכריה שם, ה) לא הפכה לאות מתה בשעה שחלק מגולת יהודה, גם אם לא כולה, חזר לנחלתו. מן העובדה שזכריה ענה לשאלה זו בצורה הוגנת יש ללמוד שתחושת הבטן של אנשי הדור ההוא הייתה נכונה. האבל יש לו סוף כיוון שהוא אינו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי בלבד, ממש כמו הצום. ברגע שהסיבה לאבלות תוקנה, בטל טעמה - כפי שאם המורסה כבר נוקזה, אין סיבה להמשיך ולקחת אנטיביוטיקה.
תשובת זכריה, "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (ח, יט), היא הבסיס לאפשרות לבטל את צומות החורבן והגלות בכל עת שבה הם אינם תואמים את המציאות שהשתנתה לטובה. הגמרא מספרת שאחד מגדולי החכמים בדורות שלאחר החורבן ביטל הלכה למעשה את צום הרביעי וניסה לבטל גם את צום החמישי, ניסיון שלא צלח בגלל התנגדות חכמי דורו:
"רבי... רחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו" (מגילה ה, ע"א-ב).
רבי יהודה הנשיא, החכם הארצישראלי הגדול, סבר שאין עוד צורך בצומות הללו על אף שפצע החורבן עוד היה טרי ורק שבעים שנה חלפו משריפת הבית השני. הרחיצה הפומבית נועדה להראות לציבור שצום הרביעי בטל, שכן בימי רבי נהוג היה לאסור רחיצה בצומות ממש כמו שהיום נוהג איסור על אכילה ושתייה. מדוע לא אכל רבי סנדביץ' עסיסי ברחוב, מעשה אנטינומי מובהק יותר? נראה שהוא ביקש לעשות אקט שלא ניתן היה לפרשו באופן מוטעה; אם הוא היה אוכל כריך בפרהסיה, חסידים שוטים היו טוענים שרבם אכל כי היה חולה או חלש, מה שאי אפשר לומר על רחיצה במרחץ ציבורי שהיא בוודאי מעשה של תענוג שניתן לדחותו להזדמנות אחרת גם במקרה של חולי. את שיטתו ביחס לביטול הצומות קבע רבי במשנה במסכת ראש השנה, תוך שהוא מתחשב בדעת החכמים האחרים (א, ג). במשנה זו מונה התנא את ראשי החודשים שיש להודיע לבני הגלויות על קביעתם; אחד מהם הוא ראש חודש אב - שיש להודיע על קביעתו "מפני התענית" החלה בו, היא צום ט' באב. אכן, על חודשי תמוז וטבת לא היו משגרים שליחים, על אף שגם בהם יש צומות; משמעות הדבר היא שצומות אלו לא נהגו כחובה בזמן חתימת המשנה, ואולי אף בטלו לגמרי.
מדוע הרשה לעצמו רבי לבטל את הצומות זמן קצר כל כך לאחר החורבן ועל אף שהר הבית עדיין עמד בשיממונו? לא ניתן לדעת בוודאות. הגמרא לא מציינת מה היה הרקע למעשה של רבי. אפשר שהמניע לביטול הצומות היה הרצון להשכיח את החורבן כדי למנוע מרד הרסני נוסף כמו זה שהנהיג בר כוכבא. אכן, מסתבר שהביטול נבע דווקא מהשינוי החיובי במצב הפוליטי של עם ישראל שחל בימיו - בעיקר בזכות היחסים החבריים והפוליטיים הטובים שהיו לרבי עם הקיסר הרומי אנטונינוס פיוס שהיה "אוהב ישראל" (כפי שכבר כתב אחד מפרשני המשנה המאוחרים, רבי ישראל ליפשיץ, גרמניה, 1861-1782). השינוי במציאות גרר שינוי בהלכה, וזאת לאור התקדים של זכריה הנביא; על אף ההבדל הברור שבין ימיו של זכריה לימיו של רבי, בחר האחרון ליישם בימיו את נבואתו של הראשון.
העובדה שצומות הרביעי והעשירי (וככל הנראה גם השביעי) נמחקו מתכנית העבודה השנתית של שלוחי בית הדין הגדול הובילה את רב פפא, אחד מגדולי אמוראי בבל, לתובנה שצומות אלו הם ארעיים וקיומם בלוח השנה העברי הוא נגזרת של המצב הדתי והמדיני שבו שרוי עם ישראל:
"אמר רב פפא: הכי קאמר:
בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה;
יש שמד - צום;
אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין" (ר"ה ח, ע"ב).
רב פפא מתאר שלושה זוגות של "מקרים ותגובות": במקרה של "שלום" - הצומות מתבטלים לגמרי; במקרה של "שמד" (או "גזרת מלכות" בנוסחאות אחרות) - הצומות שרירים וקיימים; במקרה ביניים ("אין שמד ואין שלום") - הצומות הופכים לאלקטיביים ומעמדם המחייב בטל.
הגמרא מניחה שרבי ורב פפא חולקים אותה מערכת מושגים ביחס לביטול הצומות; התיאוריה בדבר הקשר שבין המצב המדיני והדתי ובין תוקפם של הצומות משותפת לשניהם - כך סברו גם ראשונים רבים כמו הרמב"ן, הריטב"א והרשב"א - ומשום כך יש לקרוא את המשנה לאור הלכתו של רב פפא. בזמן המשנה לא שלחו להודיע על קביעת החודשים הרביעי והעשירי מפני שהמצב המדיני והדתי בימים אלו נפל תחת הקטגוריה השלישית של רב פפא, "אין שמד ואין שלום"; המצב הנסבל הוביל לביטול מעמדם המחייב של הצומות ומתוך כך גם לביטול הצורך בשיגור שליחים. אכן נקודת התורפה של קריאה זו היא ט' באב; לפי הלכת רב פפא אין הבדל בין הצומות וכולם יכולים להתבטל במקרה שהאטמוספרה הפוליטית והאמונית שבה חי עם ישראל היא פלורליסטית, אלא שהמשנה כללה את אב ברשימת החודשים שעליהם מודיעים ומשמע שצום זה לא בטל - שלא לפי שורת הדין. הגמרא מבארת שלא החילו על צום החמישי את הלכתו של רב פפא משום חומרתו היתרה, "שהוכפלו בו צרות", כלומר: חרבו בו שני בתי המקדש. על אף שיש מחלוקת בין הפרשנים האם צום זה נהג גם בזמן שבית המקדש השני היה קיים, מכל מקום ברור שבשעה שאין בית מקדש הוא אינו יכול להתבטל.
לדעת רב פפא, מעמדו המחייב של הצום תלוי במצב העם והארץ. בשעה שהכול תקין, אין צורך בצומות; בשעה של קריסת מערכות, חובה לצום; במצב ביניים - הצומות הופכים לאופציה. ביטול הצומות תלוי בשני גורמים: "שלום" ו"שמד". אכן, אם נסתפק בביטול חלקי של הצומות, דהיינו הפיכתם לאלקטיביים, די לנו בהגדרת ה"שמד". מונח זה נושא משמעות מדויקת של גזרות דת נגד העם היהודי, כפי שכתב רמב"ם: "שעת השמד, והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות". הגדרתו של ה"שלום" מעורפלת יותר. יש שדיברו על קיומו של מקדש (כפי שאפשר להבין מהמשך הגמרא וכ"כ האבודרהם), אחרים הזכירו צורך בשלטון יהודי עצמאי (רש"י) או בחזרת העם לארצו (רשב"א, ריטב"א). אכן, אין צורך להכריע בין הדעות השונות, שכן די בכך ש"אין שמד" כדי לבטל את החובה לצום.
אז האם דורנו הוא דור של שמד? אני חושב שאי אפשר להגדיר כך עידן שבו הנרטיב החליף את האמת ו"כפייה תרבותית" היא מילה גסה. במערב, המרחב התרבותי והגיאוגרפי שבו חיים מרבית היהודים בימינו, אין גזירות דת המכוונות דווקא כנגד היהודים בשל דתם; למעשה אין גזירות דת בכלל. גם הגזירה על השחיטה הכשרה בארצות סקנדינביה אינה מופנית כנגד היהודים דווקא אלא כנגד כל מי ששוחט בדרך המסורתית ובכלל זה המוסלמים, שכן האיסור נובע מטעמים מוסריים ולא מטעמי דת. הוא הדין לחוק הגרמני שאסר מילה לא-רפואית (ובוטל). השכל הישר מורה שאם אין זו גזירה מטעמים דתיים, אין זה "שמד". אכן, גם אם נמצא מדינה בעולם שיהודיה נתונים תחת עול גזירות דתיות המכוונות נגדם דווקא, הדבר לא ישפיע על שאר המקומות שבהם שמד זה אינו תקף, שהרי כפי שראינו, חכמים אחדים הגדירו את ימיהם בצורה שונה מפני שחיו בארצות שונות. המילה "שמד" נמחקה אפוא מהלקסיקון היהודי. מלבד השינוי ברוח הזמן, גרם לכך גם השינוי במעמדם הפוליטי של היהודים. מדינת ישראל, גם אם אינה המדינה שעליה דיברו הנביאים והחוזים, היא מקום שבו יהודי יכול לשמור מצוות ללא חשש של כפייה ממסדית אנטי-דתית. ואף אם היו בעבר כמה מקרים של כפייה אנטי-דתית מאורגנת, התפשטות הערכים הפוסט-מודרניים לכל שכבות החברה מונעת את הישנותם. אי אפשר לטעון בפסקנות שחקיקה חילונית, פינוי יישובים והקטנת תקציבי הדת הם "שמד", שכן על גרוע מכך כבר קבעו רבנו חננאל ואחרים ש"אין שמד". ימינו הם אולי הנאורים שבדברי ימי האנושות והיהדות נהנית מכך. ימינו הם בבירור ימים של "אין שמד", שבהם קיום הצומות אמור להפוך לאלקטיבי.
אכן, פסק השו"ע ש"הכל חייבין להתענות ארבע הצומות הללו ואסור לפרוץ גדר" (שו"ע או"ח תקנ, א). האם הדברים תקפים לעולמי עולמים? ברור לכל בר דעת שהצומות הללו הם זמניים ואמורים להתבטל בבוא הזמן, כשיוכשרו הזמן והעולם. השאלה שעלינו לשים מול עינינו היא האם לא פספסנו כבר את השעה, האם איננו חייל יפני שנשכח בעמדה.
מחבר המאמר הוא בעל הבלוג "בלוגין שאובין"