שאלה
שלום כבוד הרב,
בהלכות דעות פרק א נאמר:
ו [ד] הדרך הישרה- -היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם.
ז כיצד- -לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש; אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת.
בהלכות דעות פרק ב נאמר:
ה [ג] ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר ...
ו וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב- -יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.
להלן שאלתי.
לפי הבנתי מדברי הרמב""ם בפרק א, פסוק ז, לגבי הכעס (החמה) יהיה כבינוני - לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו.
מצד שני הוא אומר בפרק ב שיש מקרים בהם מידת הבינוניות לא טובה (""ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית"") אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא מביא בפסוק ו' את הכעס כדוגמא למדה כזו.
אם כך, הוא הביא את הכעס הן בפרק א כמדה שיש לנהוג בבינוניות, והן בפרק ב כמדה שיש להתרחק עד הקצה האחר.
אשמח לביאור הסתירה לכאורה כפי שהבנתי אותה.
תודה
תשובה
שלום
אכן לכאורה זו סתירה.
מלשון הרמב"ם נראה, וכף פירש הרב יצחק שילת בביאורו להקדמת הרמב"ם לפרקי אבות, שההבדל הוא בין המידה הממוצעת הנכונה לכל אדם, שעליה דיבר בפרק א', לבין מידת החסידות שעליה דבר בפרק ב'.