ניצול החיים

את צודקת, א-לוקים לא שלח אותנו לעולם הזה רק כדי ללמוד תורה.
בברכות דף לה עמוד ב'יש מחלוקת בין ר' ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי ביחס לשאלה איך מצד אחד כתוב "ואספת דגנך" ומצד שני כתוב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? ר' ישמעאל אומר: הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ר' שמעון בר יוחאי אומר: כשעם ישראל מקיימים את התורה הקב"ה מביא להם בדרך ניסית את האוכל.
מסכמת הגמרא: הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, וכר' שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם.

וכמו כן במסכת יבמות דף קט עמוד ב' אומר ר' יוסי: כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו ומסבירה שם הגמרא שיש צורך ליישם את התורה, לחבר אותה למעשה.

באופן עמוק יותר, מטרתנו בעולם הזה אינה לימוד התורה בפני עצמו אלא דבקות ב-ה' (כפי שמצויין למשל בתחילת ספר מסילת ישרים). למה הכוונה? השאיפה האמיתית של יהודי אינה צריכה להיות: תלמיד חכם, אלא נביא. אדם שדבק בהקב"ה בכל נימי חייו.

ישנה אמירה בספר הבהיר: מהו עולם הבא? - עולם שהולך ובא. כלומר עולם הבא הוא לא עולם אחר אי שם בייקום אלא הוא העולם הזה בשלמותו. אנו במעשינו הופכים את העולם הזה לעולם הבא. בכל דבר ודבר שאנו עושים, אנו מפתחים את העולם הזה בעוד עניין רוחני בעוד נקודה עד שהוא יגיע לשלימות. כלומר, לכל פעולה שאנו עושים יש ערך עצמי ומשמעות עצמית.

מה הקשר של כל זה לשירות הלאומי, למשל? - יש שני דרכים להסתכל על העניין: א) אני צריכה לעשות שירות לאומי כיוון שיש חובה מוסרית לשרת את המדינה בצורה זו או אחרת. ב)השירות לאומי שאני עושה, יש לו משמעות עצמית, אני יכולה לנצל אותו על מנת להוסיף משהו, לפתח משהו, להשפיע על הילדים ולקדם אותם במשהו.

להרחבה בנושא, איך לכל פעולה שאנו עושים יש משמעות עצמית, אני ממליץ לעיין בספרי האמונה למיניהם.