שאלה
בע"ה
דמיינו לעצמכם מציאות של רכב, כאשר במושב הקדמי יש הגה לצד כל אחד מהמושבים.
הגה אחד מפעיל את הרכב ומניע אותו ממקום למקום, ואילו ההגה השני הוא רק הדמיה.
במציאות שכזו, יכול אדם לשבת ליד הגה מדומה ולחשוב שהוא מוביל את הרכב, לכעוס אם הרכב לא זז כפי רצונו ואולי אפילו לחשוב על פתרונות ל"בעיית" הרכב- מבלי בכלל לדעת שההגה שברשותו אינו מסוגל כלל להחליט על פעולתו של הרכב.
מפרשת השבוע המיוחדת שלנו, המשך נאומו של משה ערב הכניסה לארץ, אנו ממשיכים לאסוף ניצוצות שצריכים ללוות בעצם ישיבתנו בארץ, ובכלל.
בסיומה של הפרשה, התורה מתארת לנו את מצוות העליה לרגל בשלושת הרגלים.
בפסוק שחותם את הפרשה נכתב "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקיךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ "
הפסוק מסכם את הרעיון לפיו אין להגיע למקדש "בידיים ריקות", אבל הדרך בה מובע הרעיון הדהימה אותי- מצדנו כבני אדם אנו מרגישים שמה שאנו מביאים הוא "מתנת ידנו", מתנה שבכוחנו להעניק בידינו, בשליטתנו.
בפועל- אותה מתנת יד- היא בכלל "ברכת ה'..אשר נתן לך", כלומר היא בכלל ברכת ה', מתנה שה' נתן לנו.
לאן מכוונים דברי?
ערב ראש חודש אלול, הזדמנות לסכם את השנה, לפעמים אנחנו בטוחים שה"הגה הוא בידיים שלנו" וכל מה שקרה השנה יצא בשליטתנו, "בידנו". סוף הפרשה הוא רק תזכורת עבורנו שכל מה שקורה במציאות שלנו הוא בהשגחתו של ה' ובהחלטתו.
בהבנה כזו, שהכל ממנו יתברך ולא בשליטתנו, ניתן אולי להיכנס לאלול קצת יותר מרוממים ולא בהרגשה של "מה עשיתי?" או "איפה שוב טעיתי?", וכך נצליח להכין את עצמנו טוב יותר לשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה ולברכה.
שבת שלום וחודש טוב!
מעיין וחברים מקשיבים