הדרכה והכוונה בדרך לישיבה

שאלה

שלום,

שמי א. גר ב... בן עשרים פלוס, חילוני.

כל חיי התחנכתי כחילוני, גר באותו בית, עם אותה משפחה ואותם חברים. אין לי כמעט מושג בעומקה של היהדות פרט ללימודי התנ"ך בבית הספר הממלכתי, רוב חיי התנגדתי לדת כיוון שנחשפתי ללא מעט אנשים שנראו לי כחסידיה בכורח, נראה היה לי תמיד שהם מקיימים מצוות ללא צורך, ללא היגיון מאחוריהם וללא הנאה ואהבה, בזתי לדת. בזתי לרעיון האלוהות, לכוח עליון, לישות שמסתכלת, משגיחה ומפקחת על פי חוקים שהאדם המציא כדי להסתדר בחברתו, להשגחה הפרטית הזאת. תמיד חשתי כי הם מקיימים את חייהם לפי הוריהם וחברתם, ממורא, ולא מרצון או הבנה. חשתי כי בכל הנוגע לחיים שמאפיינים אותי לא היה לדתיים מושג בדבר, לא היה לי מגע איתם ובעלי התשובה תמיד סלדו ממקום בילויי. בדומה לערבים במדינה, אין לי שום תקשורת איתם בגלל בידול, שלי ושלהם.

חונכתי בבית יהודי מבחינת לאום, בית שכמו כולם בישראל מבדיל עצמו משאר העמים, בזתי לזאת גם, שאלתי עצמי תמיד, אדם הוא אדם הוא אדם, מה אנחנו שונים מהשאר? איזו מין יהירות זאת, הרי הכול זה חינוך, הדם הוא אותו דם והפוטנציאל הוא בעל אותה יכולת ראשונית. הקשר היחיד לדת היה בבית הכנסת בגבעתיים ליוצאי לוב, סבי נוהג ללכת לשם מדי שבת להתפלל, אנחנו היינו מגיעים בילדותי ואני כילד שובב הייתי מסתובב בסמטאות שבין ספסלי הישיבה, תמיד היה נראה לי שהאנשים היו משננים מנטרות, ללא הפסקה, ללא הישענות לרגע לעומקו של עניין, השתעממתי, הייתי מתוסכל בטירוף, לא הבנתי, על מה כל המהומה.

מאז ומתמיד היה לי קשה במסגרות ממלכתיות, ממסדיות שכאלה, ובהם בית הספר, עם המתודות השחוקות, הכיתות הגדולות, התכנים הבנאליים. נהגתי להבריז, להיות מושעה, לנשור, הציונים היו גרועים, אך זאת כי לא היה רצף בלימודיי. למרות זאת תמיד הייתי תלמיד מעולה, כשרציתי. בטבעי אני מאוד סקרן, ספקן וביקורתי, נהנה מכל מקור ידע ומנסה לשאוב חכמה מכל אדם, מכל תרבות ופילוסופיה. נמניתי בקבוצות חברים מרדניות, אך משכילות, אנרכיסטיות שכאלה, שהטילו ספק בכל. בנעוריי היינו משתכרים ברחובות, וכיאה לשכרות מדברים חכמה, לא בשקל האמת, יש הרבה חכמה בשכרות, כי האלטר אגו צף ואומרים מה שרוצים, נהנגנו לדבר על טיבם של החיים ועל הפרטים הקטנים, בספסלים, כמו גמרא בדת, ככה זה נראה בדיעבד. בצבא הייתי חייל מובטל, בחיל הים, התחלתי קרבי והרגשתי שהמ

תשובה