שאלה
בפרשת השבוע – פרשת "[קדושים]" נאמר ציווי מיוחד עליו הגמרא מביאה מעשה:
"מעשה בנוכרי אחד שבא לפני הילל. אמר לו:
גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה (בשיעור זמן) כשאני עומד על רגל אחת (=בכמה רגעים).
הילל גייר אותו ואמר לו "[מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] – זו היא כל התורה כולה! ואידך (=את הפירוש) זיל גמור (=תלמד בהמשך)".(ערוך מתוך מסכת שבת, דף ל"א עמוד א')
הילל מבסס את הכלל שלו מתוך הפסוק בפרשתנו:
"[וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה']" (ויקרא, פרק י"ט פסוק י"ח).
כיצד מצווה זאת היא כל התורה כולה?
[קחו קבלה]
לימדו חכמים זכרונם לברכה שמטרת קיום התורה והמצוות היא [להידמות לבורא] שנאמר "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים, פרק כ"ח פסוק ט') והכוונה – להידמות ב[תכונותינו] לתכונות הבורא.
מבאר [הרב אשלג] זצ"ל בספרו "מתן תורה":
עיקר ההבדל בין הקב"ה לברואיו הוא שהקב"ה רוצה רק [לתת] ואף פעם אינו רוצה לקבל, ומנגד - תכונת הנבראים היא הרצון לקבל.
המצווה היא [להפוך את הרצון] מלקבל רק לעצמנו – לרצון לתת גם לאחרים!
[חתיכת מסלול יש לנו פה...]
במסלול החיים כשתינוק נולד הוא רוצה רק לקבל – אין באפשרותו לתת.
ככל שהילד גדל הוא מודע לעובדה שהוא צריך גם [לתת] למשפחה שלו ולתרום לחברה בה הוא חי.
בבחרותו – אותו התינוק מתחתן ומקים בית נאמן בישראל וצריך [להשקיע] במשפחתו ובפרנסתו.
[בדרך הטבע] הוא נהפך דמות שרק מקבלת לדמות שברוב זמנה היא [מקבלת על מנת לתת]!
[העסקים כרגיל...]
בתורה אנחנו מוצאים שתי סוגי מצוות: מצוות בין אדם למקום – אותם אנחנו מקיימים לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, ומצוות שבין אדם לחברו – על ידם האדם לומד לצאת מעצמו ולתת לחבריו.
כלומר: העיסוק במצוות [מרגיל אותנו לתת]!
[לסיכום אפשר לראות...]
מכל מה שכתבנו ניתן להבין שאדם ה[שומר תורה ומצוות] עסוק או בעשיית נחת רוח לקב"ה או בהשפעה ונתינה לחבריו, בחייו הגשמיים הוא עוסק בהשקעה בבני ביתו ובהשפעה (=בפרנסה) שלהם.
כך יוצא שבמהלך ימיו האדם מידמה אט – אט לקב"ה שעיקר תכונתו היא ההשפעה לזולת.
[ואידך פירושא]
לכן אמר הילל לאותו הנוכרי ש[עיקר התורה] היא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – ההופכת את האדם ממקבל לנותן, שזאת עיקר העבודה על מנת להידמות לקב"ה.
"ואידך, פירושא, זי