שאלה
שלום וברכה
איך יכול להיות שמצד אחד זה עולם של חסד, של תשובה, שנמדדים בו על פי יגיעה "לפום צערא אגרא", עולם שטבעי ומובנה מראש שניפול בו, אבל מצד שני יש בו חוקים?
איך אדם אמור להרגיש אשמה על נפילה אם הוא מובנה ליפול??
מצד אחד אי אפשר להיות מושלמים, אבל מצד שני אנחנו שואפים לשלמות? איך זה הגיוני שמראש ידוע שכולנו נחטא, אבל אסור לנו לחטוא?, ואיך אנחנו אמורים להצטער על נפילה שהיה ברור שניפול?
זאת שאלה שאני לא יכול להירדם בגללה...
תשובה
שלום לך יונתן היקר וממש סליחה על העיכוב במענה.
יש אמרה כזו ש'שאלת חכם חצי תשובה
אתה צודק לגמרי שהנפילות והחטאים הם חלק מהעולם. מראש ידוע שנחטא ו'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'.
אמנם, השאלה המרכזית היא [מה המשימה שלנו]. זה שברור שניפול זה לא אומר שנגזר עלינו להשאר במצבינו הירוד. אנחנו יכולים ונדרשים להתקדם, להשתפר, להטיב את דרכינו, ובסופו של התהליך אנחנו יכולים להתקדם רבות מבחינה רוחנית.
כאשר האדם נופל כחלק מתהליך ההתקדמות שלו, הוא באמת לא צריך להרגיש אשם - הוא צריך לשמוח בהתקדמות ולקבל את הנפילה כחלק מהתהליך. אנחנו מרגישים אשמה בעיקר כאשר אנחנו לא בתהליך של התקדמות. החוקים לא נועדו להכשיל אותנו חלילה אלא להדריך אותנו בדרך.
אני אולי קצת סוטה מהנושא אבל אני רוצה לצטט מתוך שיר יפה של משורר בשם 'צבי יאיר' (הרב צבי יאיר שטיינמץ) בספרו 'מראש צורים'
על ימי רעה לא אתאונן - ימי אכזבה ומעל חכמוני
ימי יגון ופחד צרפו נפשי - הגביהו שמיה העמיקו מעמקיה
אני מבכה את הימים - אשר עברו ולא ראיתים
אשר ספו בהסח הלב - ללא גיל, ללא דמע, ללא עונג, ללא כאב
מקוה שהועלתי מעט, תגובות תתקבלנה בשמחה במייל שלי
טוביה
tsbias1@gmail.com