שאלה
"הלווו... מה אתה שותק כמו דג כל הזמן?!
תביע דעה, זרוק איזו בדיחה או לפחות ספר לנו משהו".
השימוש התמידי במילים שנשפכות בעיתונים, במכשירים הסלולאריים, ברשתות החברתיות ואפילו על כרטיסיות האוטובוס יוצרים את הרושם כאילו מי ששותק הוא כבר לא בעניינים.
במילים אחרות – מי ששותק כבר לא נחשב "[אין]".
אבל אולי אם נשתוק לרגע – נצליח להאזין ל[עומק] השתיקה...
זוג אוהבים עם ותק של עשרות שנים יכולים לשתוק זה לצד זה בנחת.
לא תמיד כדאי להיחפז אל המילים. יש רגעים שמילים הן "[זולות מדיי]" – ודווקא החלל שהשתיקה יוצרת יכול להכליל אותם.
"[וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה*אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן]" (ויקרא, פרק י' פסוקים א' – ג').
קרא אסון נורא!
שני בניו של אהרון הכוהן מתו ב[יום חנוכת המשכן]!!!
באמצע השמחה העצומה נדב ואביהוא בני אהרון הקטירו קטורת ללא ציווי מהקב"ה – ובתגובה יצאה אש שמימית והרגה אותם.
ואהרון, שמצד אחד – אב ההרוגים ומצד שני – [חתן השמחה] עושה רק דבר אחד: הוא [שותק]!
אהרון מתכנס פנימה, מאזין למתרחש במעמקי ליבו ונשמתו – ולא מוציא אף מילה.
תגובות און-ליין מיידיות באות מדברים שטחיים – התרחשויות [עמוקות] הן איטיות ושקטות.
השתיקה היא חממה מעולה שמאפשרת הבשלה של הרגש לפי קצב הלב.
לא על הכול חייבים להגיב. לא בזמן אמת – וגם לא בזמן אחר...
בסופו של דבר, האוקיינוס ה[שקט] עמוק ומרווה הרבה יותר מערמה של מילים...
אז, חשבתם פעם איך זה להיות דג?
(ערוך מתוך: "פעם בשבוע" – אהרוני ברנשטיין).
שבת שלום!
דורון, וחברים מקשיבים