שאלה
שלום,
לפני שנה התחלתי להתפלל, ובאמת הצלחתי ליצור רגש עצום בתפילה ולצאת מאוד מרוגש מסוף כל תפילה. היתה בי אש של ""תחילת הדרך"" ביהדות.
יחד עם זאת, עם הזמן, אני פחות ופחות מתרגש מהתפילה, עד כדי קריאה טכנית בלבד. יחד עם זאת יש ימים מיוחדים שכן יש התרגשות שחוזרת. אבל לא בתדירות של פעם. ואני מאוד מתגעגע לזה.
אני כל יום לומד תורה, ולפעמים יש דברים שאני לומד ששוב נותנים לי תחושת התרגשות, ואני אומר לעצמי שאני צריך להגיע לכזאת תחושה ממש לפני כל תפילה ותפילה כדי להנות מהתפילה ולצאת בהרגשה מעולה.
בהתחלה מצאתי כל מיני שיטות לגרום להתרגשות לפני תפילה כגון להתבונן על הטבע או על האדם ולראות את עוצמת חוכמתו של הקב""ה, וטובו הרב. או לסמלץ סיטואציה שהמדינה במלחמה ונופלים פגזים לידי ואני שומע את הבומים ורק הקב""ה יכול להציל אותנו. יחד עם זאת, שיטה זו גם הפכה לטכנית ואינה מצליחה להרים את ההתרגשות שאני מצפה לה כמו פעם.
כאשני חושב על זה, כל שיטה חדשה שאמצא, תחזיק מעמד לפעמים בודדות עד שתהפוך שוב לטכנית ולא מועילה.
הייתי שמח לקבל ייעוץ אם יש שיטה של השקעת זמן, אפילו חצי שעה אם צריך, לפני תפילה, על מנת להרגיש רוממותו יתברך ובכך להצליח להתפלל בכוונה וברגש, ולא רק בהבנה טכנית של המילים ללא רגש.
תשובה
בס"ד
שלום רב,
יש בדבריך צד שצריך להזהר ממנו, וצד שני שצריך להתעצם ממנו.
הצד שצריך זהירות: לראות את ההנאה בתפילה כדבר הכרחי. אתה כותב: "כדי להנות מהתפילה ולצאת בהרגשה מעולה" - הרצון שלך להנות מהתפילה הוא מובן אבל צריך להזהר ממנו.
התפילה היא עבודת ד'. כאשר נהנים מהתפילה זה טוב אבל לא לכך נועדה התפילה. יש מקום גם לתפילה שבאה מתוך מאמץ גדול, מתוך קושי ועמל מתיש. עבודת ד' לא תמיד מענגת ולא צריכה תמיד לענג.
כאשר אינך מצליח להרגיש סערת נפש בתפילתך תאמר לעצמך: 'היום התפללתי מתוך החובה הקדושה לעשות את רצון ד', להיות נאמן ומסור לאלוקי'.
הצד השני בדבריך צריך חיזוק - ממנו תוכל להעצים את התפילה שמרגשת אותך. כל העצות שאתה פועל כרגע לחזק את ההתרגשות לא נוגעות בקב"ה אלא במה שהוא עושה:
אתה מבקש להתרגש מהבריאה, מהטבע וממפעלות ד' בעולם.
לחילופין אתה מבקש להתרגש מההשגחה והשמירה על עם ישראל.
זה מצויין, אבל אתה מעיד שזה לא מספיק.
חסרה לך זווית נוספת שהיא מאוד מרכזית בתפילה: להתרגש מעצם המפגש עם ד'. בתפילה אתה בשיחה אישית, פרטית, קרובה עם ד'.
שים לב שבתפילת עמידה ה' נזכר בגוף שני: 'אתה'.
"אתה חונן לאדם דעת"; "ברוך אתה ד'..." כך בכל הברכות.
תורתך - עבודתך - לפניך - למען שמך - ותן ברכה...
הכח העקרי של התפילה הוא לחוש את עצמך בשיחה אישית קרובה עם ד'.
המעמד של הקירבה אל ד', הדיבור ביני לבין ה', לא מפסיק לרגש בתפילה (צריך כמובן להתרכז בתפילה כדי לא להפסיד את האיכות הזאת).
בהצלחה!