שברון לב מהרצח

שלום

אני מבין אותך ואת שברון ליבך.

אעתיק לך משהו שנכתב ביום הרצח עבור כמה רבנים. אולי יהיה גם עבורך מעט צרי.



כתב הרב זצ"ל-

אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל (בבירור הזהות הלאומית והאישית בתודעה שלנו).
מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה (ציונות, דמיון, דרמה, צבא, כלכלה).
מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה (בישיבות בעמל התורה והאמונה, ובעסק התרבותי של הציבור לטוב ולמוטב).
אבל אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה (עם כל העמקות בלימוד, עדיין יש ליקוי מאורות בהבנה מי אנו ומה אנו עושים כאן).
עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה (בדחף חיים מתפרץ בחברה הישראלית, של יצירה ופריון, בניה ושאיפה להוציא אל הפועל את הכוחות הגלויים והכמוסים. אך ללא הכרה מי היא ומדוע היא).
אמנם גם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת, הכל הוא אור ד' וכבודו. אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה. שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא (עמוקי הרוח יודעים שעם כל המבט ההמוני החילוני או הדתי למחצה על החיים, מבעד לכך יש רצון נשמתי להופיע את הרצון האלוקי בעולם בשלמות בישראל. רק עומק הרצון הזה, עומד ביסוד המפעל הציוני כולו באופן כמוס).
רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה (לאחר שנברר היטב במהלך חיינו בשנים הבאות מי אנו ומה ענייננו בעולם במלא הרצינות וכובד הראש, רק) אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל הוא- "וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו", "ושם העיר מיום ד' שמה". (אז נשיר, נבחין במבט לאחור בהקשר של תפילין שהראה לעניו, כיצד כל הטלטלות שעברנו כמו בימים אלה כולם חלק מהתנערות כלפי התחיה הרוחנית, בניית הכוחות הלאומיים והאישיים עבור גילוי שם שמים).
מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם
קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין
ראתה כל אלה ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו. (הטוטאליות של התודעה, בכל שכבות האוכלוסיה, שתכיר ביד ד' וברצון האלוקי הדוחף את הכל, מכונן את רוחנו ונותן צביון של קודש לכל המדינה וכוחותיה. רק היא תאפשר את חזרת השכינה במלא תוקפה ואת ההכרה ביד ד' מכוננת התחיה החדשה).
והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח (בימים אלה), שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים, ייתי ולא אחמיניה: ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה. (במבט של אמונה ישרה שנראית כלפי חוץ כעוורת ומעופפת, כאילו אינה רואה את שברון המציאות. בעוד למען האמת היא עומק המציאות הרואה את מגמתה הפנימית).


אנו בחבלי משיח, בזמן הדימדומים בו השולחן ערוך והמפה פרושה, הנרות דולקים, והרעיה קמה משנת החורף שלה, שומעת את דפיקות הדלת ומתנערת מטומאת השינה ליטול את ידיה כדי לפתוח את הדלת.

לרגע ועוד רגע, יש שחושבים שאולי באנו ארצה כדי לחיות כעם רגיל. עם רגיל ודתי. תרבות מערבית עם מצוות מסויימות כמו כל עם. יש טועים לחשוב שצריך ליישר את התורה כלפי המציאות, לעגל את הקו האלוקי כך שיהיה טבעי יותר, אנושי יותר, מעמיס פחות. טועים לחשוב שמנוחה תגיע כשנשנה את התורה כלפי הצרכים, במקום להכיר בעובדה שהחיים צריכים להתרומם כלפי המקור שלהם.
והנה פתאום בא האדון שאנו מבקשים בתמרות עשן, אנו שמים לב שלא זו מגמת חיינו. העיקר אינו המציאות כעת, לא הבטחון החיצוני ולא הכלכלה, אלא הזהות, התורה, השבת, התודעה הפנימית.
לא בעיקום ההלכה נכונן השראת שכינה, העם רוצה בעומקו פסגות אלוקיות ולא מעוניין שירדדו הכל תחת רגליו בחנפנות. זהו עם רציני עם כובד ראש, ורפואתו רק בתורה ברום גובהה.

כל הכלים מוכנים בפנימיותנו. אלפיים שנים בנינו בתוכנו את הכלים לשאת בהם את האור כשיפציע. עמלנו בתורה שבעל פה, פיתחנו את כוחות הנפש והרוח. ברכוש גדול שבנו, עם כלים קטנים ומצוות פרטיות מאירות, מהמאבק עם שרו של עשו במעבר יבוק. עתה, נשארה מדריגת חונן הדעת, הופעת הנשמה בתודעה הלאומית. עלינו לשים לב מה קרה לנו, מה עשינו בגלות ומה כוחנו וסגולתנו.

זו המטרה העליונה של מחצדי חקלא בימינו- להסביר מי אנו. כמה אנו דבקים בד' אלוקינו, בתורתנו. להבהיר מהי תורה על כל חלקיה, מהי הציונות בעומק ההשגחה האלוקית, מהם ישראל.

לשמים נגיע. האומה הישראלית בעלת אור רוחני ודבקות באין סוף ב"ה, הרבה מעל כל דמיון שאנו יכולים לשער. כל הטכנולוגיה, הרגש, הדמיון, הדרמה, לא יוכלו לתאר בפנינו את רום הרוח ועושר תרבות הקודש שעוד תפציע בפנינו בשנים הבאות. תודעה, מוסר אלוקי, נבואה, מקדש, חיים.

השלב הזה, בו הכלים מוכנים בפנימיות החברה והדעת טרם הסתגלה להביט באור מבלי להסתנוור, השלב הזה שזור בכאבים עזים של התנגשות המציאות בעומק שפלותה עם הצד המוסרי העליון בקדושי ישראל.
כפי שבחברה הישראלית ובייחוד במדיה, יש חיכוך בין התאוות לקדושה וליראת שמים, בירור ולידה מחודשת של חיי קודש, כך במקביל גם בין האומה שלנו לפראי הגויים יש בירור דומה.
התנגשות פראי האדם הערבים בחינת כנען הכנוע ליצרו עם רום המוסר והרוח הישראלית. מעגלי המציאות הכנענית-פלישתית נפגשים עם קו היושר המוסרי של ישר-אל, וההתנגשות הזו מדממת בחבלי לידתה. נציגי האומה הם קדושיה, בחיריה. כמו שנציגי הצד השני הם תחתית השפלות האנושית.
הנה הקו המוסרי הולך ומתפלש במעגל החיים, קמים לנו דפנות להכיל את האור המאיר בתוככי יהודה.

רצתה ההנהגה העליונה, והנלקחים מאיתנו בימים אלו הן נשמות שהיתה להם נגיעה ביושר הנצח המוסרי במעגלי חייהם.

דמותה של דפנה מאיר, כפני השכינה הקמה מגלותה. הגיעה מדיוטא תחתונה עד לרום צלם האלהים שבאדם. חסד, טוב, יושר, אהבה, יראת שמים, השתוקקות לתורה, דבקות בארץ, חוצפה של ענווה, מבוכה עדינה.

לא בהכל חייבים להסכים עם הדמויות הענקיות שנלקחו מאיתנו, הפרטים אינם העיקר כאן. התבנית הכללית של האשה הזו ודומיה, האופן התם הנקי והקדוש שבו בעלה הספיד אותה, הדברים שעמדו במרכז חייה- מלמדים מה סגולתנו בימים אלה, ומה קורה לנו.

אילו בנות ישנן לקב"ה בעולם הזה. אילו אנשים ונשים חיים ביהודה ושומרון בימים אלו. בניו של בורא העולם, בני בריתו, עושי דברו, קו היושר המפציע במעגלי החיים היום יומיים. גור אריה יהודה הקם מתרדמתו ושב לאלהיו בעוז ועדינות. כמה אנו גאים להיות באותו עם כמו דפנה וחבריה שנפלו על קידוש השם בחודשים האחרונים. אותם הדבקים בד' אלוהיהם בחייהם ומותם.

הנה הרחמן מקים לנו את סוכת דוד הנופלת. אנו בונים בשנים אלו את הדפנות של התודעה, את המבנה הפסיכולוגי האמוני בחברה הישראלית בו אור השכינה יחול במלא עוזו. דפנותינו הולכות ומאירות, ולכשיאירו שבעתיים כל הרשעה כעשן תכלה.

אך התהליך ארוך, ומקביל. בירור הזהות הוא פנימי וחיצוני גם יחד, ותהום אל תהום קורא לקול צינוריך, יש השפעה הדדית כמוסה בין אלה.

ככל שנגביר אורה של תודעה עצמית כך נגביר את הנצחון על האוייב החיצוני. השיח אינו צריך להתמקד בבטון או גדר, טנק או הכרעה חיצונית בלבד, גם לא בויכוחים פוליטיים רדודים, אלא בעיקר בעוצמת הזהות הישראלית הדבקה בד' מקור חייה. עוד תורה, עוד אמונה, עוד גבורה, התכללות בכנסת ישראל.

מְקַנְאִי יֶחֱזֶה יִרְאֶה וְיֵבוֹשׁ, נְוֵה הַר שֵׂעִיר בְּקָרוֹב תִּכְבּוֹשׁ, שְׂשׂוֹנִי יִגְדַּל בִּרְאוֹת סְבִיבִי, אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא