שאלה
[פרשת שמות.] חומש חדש. חומש שבו מתגלה לנגד עינינו המנהיג הלאומי שישלח מאת ה' להושיע את עם-ישראל מפני הגלות הנוראה, גלות מצרים.
מוכרים לנו היטב הסיפורים המספרים על גדילת משה, בריחתו למדין, ההתגלות בסנה והחזרה למצרים (פרקים ב'-ד'). אך אפשר להבחין בעובדה משונה שהתורה טורחת לספר לנו- לאחר מעמד הסנה ולאחר שמשה מקבל על עצמו את השליחות, להוציא את עם-ישראל ממצרים, איננו ממהר לשוב למצרים אלא חוזר למדין:
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם" (ד', י"ח) רש"י: "וישב משה אל יתר חותנו": [ליטול רשות!]
שואל ר' ישראל סלנטר: מדוע היה זקוק משה לקבל רשות מיתרו, הרי דבר ה' קודם לכול?! ואילו היה מסרב יתרו, האם היה על משה להיענות לו ולהישאר במדין? ומשיב ר' ישראל תשובה קצרה ונוקבת: ["מענטשלך-קייט!" = התנהגות אנושית!.]
נכון שגם אם היה מסרב יתרו, היה על משה ללכת למצרים. אך אין זה פוטר אותו מלפנות אל יתרו ולבקש את רשותו, לאחר שגמל עמו חסד והכניסו לביתו ונתן לו את בתו לאישה.
'בקשת רשות' זו אינה פעולה פורמלית כדי לסמן וי, אלא ביטוי טבעי לחובתו של משה לשתף את יתרו בהחלטה הגורלית הניצבת לפניו, והיא באה ללמד אותנו פרק נכבד ביחסי אנוש, הנוגע לאישי ציבור ואף לאנשים הפשוטים שבעם. גם בשעה שאנחנו ניצבים לפני משימות גדולות וחשובות לנו ובכלל בכל דבר בחיים שלנו, [אל לנו לזלזל ב'פכים קטנים'; בפרטים הקטנים ולשכוח את חובתנו האנושית הפשוטה כלפי הסובבים אותנו.]
רגישות אנושית זו של משה בולטת כבר במעמד הסנה, כשהוא מסרב לקבל על עצמנו את השליחות שמטיל עליו ה'. התחמקות זו נראית תמוהה, ולאחר שמשה מנסה לתרץ תירוצים שונים הוא מתפרץ וקורא: ["וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח"] (ד', י"ג) רש"י מפרש: ביד תשלח- ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרון.
ה' נוזף במשה "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי*יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (ד', י"ח) [לכאורה לא מובן מהיכן צץ לפתע שמו של אהרון שלא נזכר עד עתה?] ברור שה' בתשובתו חושף את כוונתו הנסתרת של משה [החושש לפגיעת כבודו ומע