מבולבל

בס"ד
שלום רב,

אחלק את תשובתי לשתיים: בחלק השני אשיב לשאלתך. בחלק הראשון אני מבקש להגיב לסיפור הדברים שלך.

קרא לך משהו בראש השנה. הופתעת מסגנון תפילה שונה ממה שאתה בנית לעצמך במשך שנה. אתה מודה שעד לפני שנה גם אתה התפללת כך.
אתה מספר: "הרגשתי מוזר" אכן אדם צריך להקשיב לרגשות שלו, לבחון אותם ולהבין מה הם אומרים לו.

אתה לא בחנת, לא בדקת, מיד החלטת לוותר על הכל: "הפסקתי להאמין".

אני שואל האם לדעתך כאשר לאדם נשוי יש קושי באהבתו לאשתו - הוא מיד מתגרש ממנה?
אם לחייל יש ערעור על התנהלות הצבא - הוא מייד עורק מהצבא?

מדוע לא תאמר לעצמך "יש לי קושי באמונה שלי"; "משהו התערער בביטחון שלי"; "אני אבחן ואבדוק את העניין!" אבל בגלל כל קושי אתה מוותר על אמונת ישראל שבך.

מדוע לא תתן אמון בגדולי ישראל, אנשים מוסריים מאוד וחכמים מאוד בכל הדורות כולל הדור שלנו שדבקים באמונתם - כולם טפשים? כולם טועים? כולם לא מרגישים ולא מבינים מה שאתה מבין?

* * *

באשר לשאלה שלך על רגש באמונה. אתה טועה בכך שאתה קושר בין רגש באמונה ובין פניה אל מישהו מוגדר.
יש לנו רגשות עזים וחזקים גם כלפי ישויות רחבות וגדולות יותר מאדם. אדרבא כלפיהם יש רגש יותר חזק מאשר כלפי אנשים.

אדגים לך זאת מעולם שאינו קשור באמונה: ´אהבת מולדת´.
ברור ש´מולדת´ אינה איש או אשה. מולדת היא מושג מופשט. עם זאת המולדת מעוררת רגשות עזים ביותר (ובצדק) מפני שהיא משהו הרבה יותר כולל ורחב מ´אני´ המצומצם. אני קשור אל המולדת, היא יקרה וחשובה לי מאוד.
קל וחומר, אנשים מרגישים רגשות עזים מאוד כלפי אלוקים, למרות שישותו הרבה יותר כוללת, רחבה ועמוקה מישות מוחשית אנושית.

כנספח אני מביא לך מספר שורות משירי מולדת שממחשים את גודל האהבה הרגשית כלפי המולדת:

ציון תמתי, ציון חמדתי
לך נפשי מרחוק הומיה.
תשכח ימיני אם אשכחך, יפתי,
עד תאטר בוא קברי עלי פיה.
* *
ללכת שבי אחריך,
לנשום את השמש הצורב,
לחלום אותם מול שמיך,
לכאוב אותך ושוב להתאהב.
* *
אדמה-אדמתי,
רחומה עד מותי,
רוח רב חרבוניך הרתיח.
ארשתיך לי בדם
שאדם ונדם
על גבעות שיך-אברק וחרתיה.
* *
בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד נטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאוד.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!

* *
קום והתהלך בארץ
בתרמיל ובמקל.
וודאי תפגוש בדרך
שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה
של הארץ הטובה,
היא תקרא אותך אליה
כמו אל ערש אהבה.
* *
מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מצחיק אותך כשאת עצובה?
עד מתי תהיי שלי?
ולמה את שותקת?
* *
אם משוררים חילוניים מסוגלים לאהוב את מולדתם בלי גבול ובלי בושה, וודאי מאמינים יכולים לאהוב את אלוקיהם בלי גבול ובלי בושה.

אגב, אין סיבה שלא תדבר אל אלוקים במחשבותיך ותתרגש בתפילותיך. זה לא סותר מציאות אלוקית עליונה, רחבה וכללית מעל ומעבר למחשבה על ישות ´כמו אנושית´.



שנה טובה!