שאלה
כיצד להתרחק מהגאווה, ובוא בזמן גם להמנע ממחשבות שליליות על עצמי? זאת אומרת, אני לא רוצה להתנשא על אנשים אבל אני גם לא רוצה להנמיך את עצמי ולבטל את עצמי ולהשפיל את עצמי ולרדת על עצמי - כי אני רואה שזה מוביל אותי לדיכאון.. אברהם אבינו אמר על עצמו שהוא עפר ואפר, דוד המלך אמר על עצמו שהוא תולעת ולא איש, ומשה רבנו אמר על עצמו שהוא כלום! איך אני יכול לומר על עצמי שאני תולעת ברגעים של הצלחה, אם זה גורם לי באמת להרגיש כמו תולעת??
בקיצור - מה זה גאווה, ומה זה ענווה?
תשובה
שלום וברכה
הגדרת גאווה וענווה הם מהקשות שבעבודת המידות.
ואולי יהיה נכון פשוט לא להגדיר יותר מידי, אלא לנהוג באופן פשוט יותר עם השאלה.
לאמור: לחיות חיים בהם בכלל לא חושבים על עצמנו כל הזמן, ולא רואים רק את עצמנו.
בשעה שאדם חי חיים כאלה - ממילא אין הוא גאוותן, כי מהות הגאווה היא לראות כל הזמן את עצמך כנושא החשוב ביותר שקיים בעולמך.
ובשעה שאדם נפתח מהמקום הזה - הוא נגמל מראיית עצמו במרכז כל הזמן - אזי הוא יכול לחשוב על עצמו גם מחשבות טובות, ולא לבטל את עצמו, אלא להתייחס באופן נכון אל עצמו, ושוב: לא להקצות לעצם ההתייחסות הזו זמן מרובה, כי אם לשים את תשומת הלב בנושאים האחרים המקיפים אותנו.
כל טוב