שאלה
שלום הרב,
היה לי וויכוח עקרוני עם מישהו, לגבי השקפת העולם הדתי/ ההלכה ביחס לחילוקי דעות בזוגיות,
צד אחד טען, כי כיוון שהבעל חתום בכתובה שהוא צריך לזון ולפרנס וכו' מתוך כך יש לו את המחויבות לעשות זאת, ולכן כאשר הוא שוקל צעד פיננסי/עקרוני אחר, עליו כמובן להתייעץ עם האישה, ועם כל מי שהוא יכול על מנת לקבל את ההחלטה הטובה ביותר. אך בסופו של דבר הוא המחליט, כלומר יש לו עדיפות על דעתה של אישתו .
צד שני טען כי שני בני הזוג הינם שווים מבחינת משקל דעותיהם, ואם הבעל מעוניין בעסקה/ החלטה מסוימת , עליו לתת לאשתו את ההרגשה שהיא הכי חשובה לו בעולם, ושדעתה הכי חשובה בעולם, גם במחיר של לפספס את העסקה. כמובן שצריך לנסות לשכנע ולהסביר כמה שיותר למה לדעתך זו ההחלטה הנכונה אך בסופו של דבר, אשתך מעל הכל. כלומר אין לבעל עדיפות על דעתה של אשתו והם צריכים להחליט ביחד.
ברור שלא הכל שחור ולבן שיש טענות נכונות בשני הצדדים, אך חשוב לי לדעת לאיזה כיוון התורה יותר מושכת ,בזמנינו אנו.
אודה מאוד לתשובתך!
תשובה
שלום וברכה
בשאלה יש עירוב של שתי שפות – שפת המשפט ושפת ההרגשה:
בשפת המשפט, לו הפסיקה המעשית הייתה נעשית אכן לפי הכתובה – היה טוען הצד שנותן בכורה לבעל בשיקולים הכלכליים. הוא חייב את כל החובות, ולפיכך מוענקת לו גם הסמכות. בנושא זה, ובכל ההתחייבויות הכספיות שבין בני הזוג, עוסק החלק האמצעי של מסכת כתובות.
אולם, לא זה המצב, ואף שגם לכתובה יש משמעות מסוימת (בניגוד לאלה הסבורים שלכתובה בימינו אין כל חשיבות), בסופו של דבר התהליכים הכלכליים של בני הזוג נעשים על ידי שניהם ביחד, בהסכמה שכך יהיה, וזה מנהג הקהל ומנהג המדינה וכדו'. אנחנו לא חיים בפועל לפי משניות מסכת כתובות, בשום חוג ובשום קבוצה בתוך עם ישראל, ועל כן – ללא קשר לשאלת ההרגשה, הממון המשפחתי שייך גם לאישה, וממילא היא חלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות.
בתחום ההרגשות – נראה לי לא נכון כי החלטות שיש להן משמעות זוגית לא תתקבלנה בהסכמה בין בני הזוג, ללא קשר לשפה המשפטית.
כל טוב והרבה שלום