שאלה
[סיכום מתוך הספר "לוחות אבן" – הרב אברהם צוקרמן]
בפרשת השבוע פרשת [שמיני] מסופר על סיום בניית המשכן וחנוכתו.
אחרי הרבה עבודה, תרומה מכל הלב ולימוד הלכות – מגיע [המתח]!
האם עוון חטא העגל לא נתכפר עדיין והשכינה לא תרד?
"[וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם]" (ויקרא, פרק ט' פסוק כ"ד).
כשהשכינה ירדה סוף-סוף השמחה הייתה עצומה!
שירים ושבחים לריבונו של עולם ממש כמו בקריעת ים סוף – שירה פורצת גבולות.
אבל [תיאור] השמחה נשמע מוזר...
זה מתחיל ב"וַיַּרְא" – [יחיד] ונגמר ב" וַיָּרֹנּוּ" – [רבים].
[טעות כתיב]?!
וגם: למה כתובה התורה המילה "[כָּל]" – הרי היא לא מוסיפה כלום ל[מספר האנשים] ששמחו ("הָעָם")?
אחת מהתשובות ל2 שאלות אלה מחוברת:
הביטוי "[וַיָּרֹנּוּ]" מלמד שהייתה [שמחה אישית] של כל אחד ואחד, ועיקר השמחה נבעה משום [הצלחת המאמץ האישי] של כל אחד ואחד בעשיית המשכן.
כל אחד תרם את חלקו למשכן בדרך מיוחדת משלו, וכל אחד שמח בדרך אחרת – לכן כתוב "וַיָּרֹנּוּ".
אז למה מוסיפים "כל"?
בהרבה מקומות מהתורה "העם" הוא כינוי לערב רב (שמות רבה, מ"ב ו'), וכשמזכיר הכתוב את "בני ישראל" הכוונה לבני ישראל ממש.
אם כן "[וַיַּרְא] כָּל-הָעָם]" בא להדגיש שגם אלה ש[אין להם סגולה אלוקית] יכולים להגיע לדרגת נבואה, כי בגילוי האלוקי של השראת השכינה במשכן, כל העם – גם הערב רב ראה את השכינה. ואז [וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם]" (ויקרא, פרק ט' פסוק כ"ד).
אולי הפרשה באה ללמד אותנו קל וחומר:
כמו שהערב רב, כשרואה דבר קדוש – מיד נדבק בתוך עם ישראל ושמח בשמחתו.
קל וחומר [האח שלנו], אותו אחד שבהגדה של פסח "[אינו יודע לשאול]" – אנחנו צריכים להביאו אל הקודש בהתנהגות מתאימה ו[בדרך המתאימה לו], כך נשמח כולנו יחד.
שבת שלום!
חברים מקשיבים