שאלה
בס"ד
שלום לכבוד הרב,
שמעתי רבנים רבים שאומרים את המשפט הנ"ל כהדרכה בסיסית ללימוד תורה.
אך מנגד אני רואה שברוב הישיבות בעבר היו לימודי חובה כאלה או אחרים ולא כל אחד למד מה שבא לו.
בהרבה ישיבות למדו כמעט רק גמרא מבוקר עד ליל ובאחרות למדו גם חומש ונ"ך ומוסר ומפרשים כאלה ואחרים אבל שוב, לא כל אחד למד מה שבא לו.
אז מה הכוונה כשאומרים "אין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ"?
והאם אדם הלמד תורה במקום שליבו חפץ יכול להפוך להיות תלמיד חכם? הרי למד רק חומש ללא גמרא או נ"ך ללא גמרא וכו'.
תודה.
תשובה
שלום וברכה
שאלה מורכבת כזו צריכה פירוק למרכיבים שונים.
נתחיל מהסוף: כדי להיות תלמיד חכם צריך אדם להיות תלמיד חכם אמיתי בכל תחומי התורה. אם לבו חפץ רק בחלק מן התורה – הוא יכול להיות מומחה גדול בתחום בו הוא חפץ, אולם בדרך כלל התואר "תלמיד חכם" אינו מעטר אותו. כיום גם מקובל כי התואר תלמיד חכם ניתן למי שיודע היטב הלכה וגמרא ולמדנות, והדבר מלמד כי זה חוט השידרה החיוני. אולם ראוי כי תואר זה יינתן למי שבקיא בתחומים הרחבים של התורה.
הישיבות בדרך כלל אכן מתמקדות בגמרא, וכך אכן צומח חוט השידרה של הלמדנות. אולם, בכל הישיבות בעולם הציוני דתי ישנם שיעורים נוספים ולימוד אינטנסיבי של תחומים אחרים בתורה. למי שהדבר מתאים – זהו החפץ שלו; למי שזה לא מתאים – הישיבות כיום לא כל כך בנויות לחיפוש שהוא מחפש. אנחנו מנסים בישיבה שלנו לתת מענה, בשיעורים המבוגרים, למי שהאות שלהם בתורה היא אות אחרת מאשר הגמרא, וב"ה רואים ברכה בעמלנו, בד בבד עם העובדה שהרוב כן עוסקים בחוט השידרה הלמדני.
האם קבלת תשובה לשאלתך ?
כל טוב וחג שמח