האם יש מישהו מסכן? על רגש הרחמים - תשובה מעמיקה

אביטל, שלום!
קודם כל רציתי לכתוב לך שהשאלה שלך עוררה בי הרבה מחשבות כלפי עצמי, עבודתי וכו´. בשעות הערב, אני עובד כמדריך שיקומי בהוסטל של חולי נפש (מגילאי העשרים, ועד אחרי גיל שישים), ומתמודד עם הרגשות הללו והשאלות שבאות בעקבותיהם. את התשובה שאציע לך עניתי קודם כל לעצמי, והייתי רוצה בעצמי ליישם אותה בעבודה ובחיים.
שאלת מהו מקומו של רגש הרחמים שמתעורר בנו מול אנשים שקשה להם. האם הוא מוצדק? ומהי מטרתו?
כמדומני שהשאלה שלך כוללת את היסודות של התשובה שאציע, ופשוט אנסה לסדר קצת אחרת את המרכיבים של השאלה.

שאלת לגבי רגש. הרגש מתעורר בנו כתגובה אינסטנקטיבית כלפי דברים שאנו פוגשים, והוא איננו תוצאה של בירור מחשבתי. מטרת הרגש שלנו היא להביא לידי מעשה, אך אופיו של המעשה צריך להקבע על פי המחשבה, ולא להיות תוצאה ישירה של הרגש. אחרת אנו עלולים להזיק, או לפחות לא להועיל. יש פער מסויים בין מה שאנו מרגישים – לבין מה שאנו מתבקשים לעשות בפועל.
אם כך, מטרת הרגש היא בעיקר לפתח בנו את ה[רגישות] כלפי משהו, ולתת לנו [מוטיבציה] לפעול באופן מעשי (למה הקב´´ה יצר פער כזה בין הרגש לבין מה שצריך שנעשה? זו שאלה בפני עצמה, ולא ניכנס אליה עכשיו).

הרגש בו אנו עוסקים הוא הרחמים. ננסה לברר את אופיו ומרכיביו של הרגש הזה, אך בלי להשתמש במילה עצמה. זה משתי סיבות:
א. זה רגש, וכל אחד חווה אותו קצת אחרת. יתכן שאנו מדברים על שני דברים שונים.
ב. בשביל לטפל בו – צריך קודם כל להמשיג אותו. אני לא מתכוון לנסות ´להגדיר´ אותו, אלא לנסח במילים את מה שאנחנו מרגישים.

מה מתעורר בנו כשאנו נפגשים באדם שיש לו סבל או קושי גדול?
א. כאב שבנוי על תחושת הזדהות. כלומר אנו חווים זאת איתו, ומרגישים את מה שהיינו מרגישים אם ח´´ו לנו זה היה קורה (לפעמים מתווסף לכך גם פחד שזה ח´´ו יקרה גם לנו).
ב. רצון לעזור לו לפתור את הבעיה.

שני הדברים הללו זקוקים לבירור מחשבתי לפני שאנו ניגשים לפעולה.
הרגש הראשון איננו מספיק מבורר, משתי סיבות:
1. הוא בנוי על האישיות שלנו, ועל נסיון החיים שלנו. אולי הוא מרגיש אחרת? אולי הוא חווה את המצב שלו באופן אחר?
2. בנוסף, לפעמים אין פה ממש הזדהות איתו, אלא רק פחד מכך שזה יקרה לי ח´´ו. אנחנו לא באמת איתו, אלא חווים פחד וריחוק.

גם הרגש השני לא מבורר, משלוש סיבות:
1. בדרך כלל הרצון שלנו הוא לפתור את הבעיה בשיטת ´זבנג וגמרנו´, ולו יכולנו להעלים את הבעיה ברגע – היה הכי טוב. זה גם לא עובד, וגם לא נכון, שהרי לא סתם הקב´´ה נתן לו את האתגר הזה!
2. בעיה נוספת שקיימת בו, שבדרך כלל האינסטינקט שלנו הוא לגונן, ולעשות במקומו את העבודה הנדרשת (מתוך הנחה שהוא לא יכול לעשות אותה בעצמו, אחרת למה הוא לא עשה זאת עד עכשיו?).
3. ננקוט בדרך כלל בפתרון שהיינו נוקטים בו לו ח´´ו הבעיה היתה אצלנו. גם זה בעייתי. אולי זה לא הפתרון המתאים לו?

ממילא, העבודה שלנו היא קודם כל לברר את הרגש שהתעורר בנו אינסטנקטיבית. הבירור הוא בשתי דרכים עיקריות:
א. התכווננות כלפי האדם, וכלפי התחושות שלו. לנסות לראות מה [הוא] מרגיש, ולא מה הייתי אני מרגיש לו הייתי במקומו. לעיתים ההתבוננות לא מספיקה, וכדאי פשוט לשאול אותו במילים.
ב. חיפוש הדרך בה נוכל לעזור לו - מתוך היכרות עם הכוחות שהקב´´ה נתן לו, ומתוך מחשבה אמונית: מה היתה מטרת הקושי הזה? איזה דבר טוב יכול לצמוח ממנו? כמובן שאת העבודה הנדרשת רק הוא יכול לעשות, ולא נוכל לעשות אותה במקומו (אני מתכוון לבעיות קשות, ולא למקרים כמו ילד ששכח להביא את הרב-קו...), אך לעיתים יש גם לנו אפשרות לעזור: בחיזוק, בעצה, בסיוע בפועל, ותמיד תמיד בתפילה. כמובן שגם העזרה שלנו תישא לפעמים אופי של דחיפה, הצבת ראי או הצבת גבול, ולא תהיה מגוננת, אך תמיד תמיד היא צריכה להיות מתוך אכפתיות ואמפטיה.

כמדומני שעסקנו ברוב מה ששאלת: במטרת רגש הרחמים, וביחס בין מה שמתעורר בלב – למה שכדאי לעשות. אוסיף עוד כמה נקודות בקצרה, להשלמת העניין:
א. בדרך כלל אנשים לא אוהבים שמרחמים עליהם, אך אוהבים שמרגישים אותם. לכן, כדאי לנסות להרגיש אותם, ואם מרגישים כלפיהם רגש רחמים כזה שעלול לפגוע בהם – לפחות לא להחצין את זה.
ב. כשאנו מוצפים ברגש, קשה לנו לעזור! (תדמייני לעצמך חובש שמתמלא ברגש כאשר הוא עומד מול פצוע...) לפעמים צריך לתת לרגש מעט להרגע לפני שאנו מתחילים לעשות.
ג. אצלנו, כיהודים, רגשות הרחמים החמלה והאכפתיות מפותחים במיוחד, באופן טבעי (רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים). קל וחומר אצל נערות ונשים. זה יוצר מצד אחד המון מוטיבציה לעזור, אך מצד שני יש יותר מה לברר.
ד. לגבי השאלה האם יש דבר כזה ´מסכן´? כמו שכתבת, כל אחד קיבל כוחות התמודדות, לצד הקשיים שלו. למרות זאת, יש בעולם סבל, ולא רק לכאלו שבוחרים לא להתמודד עם בעיותיהם. לכן הרחמים מתעוררים בנו באופן טבעי. לחשוב שהוא בוחר לא לעזור לעצמו – זה לא ´פייר´ כלפיו, והרבה פעמים גם לא נכון (תנסי להזכר: האם היו מקרים שרצית להתמודד עם קושי ולא הצלחת?). אז מה לעשות? כמו במקרים אחרים: אנו מרגישים רחמים, מבררים את הרגש הזה, ובודקים מהי העזרה הנכונה במקרה זה.
ה. לגבי אנשים עם פיגור וכדו´: לא תמיד הם סובלים. הם בוודאי מצליחים פחות מאנשים רגילים, אך לא בהכרח חשים סבל מכך. יש תסמונות שמתאפיינות במצב רוח טוב ומזג נח, לעיתים יותר מהאדם הרגיל והממוצע (דווקא לגביהם - לפעמים יש סבל, אך הוא מוסתר מאוד). הקושי שלנו במפגש איתם, הוא שאנו משווים אותם לאנשים רגילים, ושואלים את עצמנו מה הם היו אמורים לעשות לו לא היה להם פיגור. נקודת המוצא הזו היא בעייתית, שהרי הקב´´ה יצר אותם בדיוק ככה. הסיבה לא ידועה לנו, אבל ברור לנו שזה בהשגחה פרטית. אז כמובן שננסה לעזור להם באופן המתאים (הם צריכים גם גבולות, וגם שיאתגרו אותם, אך מתוך הרבה אהבה ואמון!), אך לא נצפה מהם להיות מה שהם לא צריכים להיות.

בהצלחה רבה באכפתיות, בבירור הרגש, ובעזרה!
אלעזר (חברים מקשיבים)