שאלה
[מסוכם מתוך מאמר הרב בנימין בלך שבאתר "אש התורה" – אתר עם חוכמת חיים]
חג פורים, חג פורים, חג גדול ליהודים – מסכות, רעשנים, שירים וריקודים...
זה שיר שבכל חג פורים שומעים אותו בכל המסיבות באשר הם, ממסיבות המעון עד המסיבות בבתי האבות.
מי לא חלם אף פעם להיות רב/רבנית פורים?
לדרוך על השטיח האדום בלילה הגדול בהוליווד?
או אפילו, בקטנה – להיות [באמת] הדמות שאנחנו מתחפשים אליה בפורים?
במילים אחרות:
מי לא אמר על איזה כוכב, בין אם הוא רק [נולד] בין אם הוא כבר [בא] – "וואלה, זה הייעוד שלי".
אבל מה לעשות, עד כמה שזה מפחיד – אנחנו מתבגרים יותר מדי מהר. יש אילוצים להיפרד מהדמויות שהיינו רוצים להיות.
לא בטוח שכולנו נזכה לאור הזרקורים ולפאפארצי.
כן, אפשר וכדאי לשאוף ולהתאמץ, זה ברור וחשוב – אבל אי אפשר להיות [בדיוק] כמוהם. וזה ממש [מבאס]...
אחרי יום אחד שבאמת היינו מה שרצינו, שנתנו חופש לדמיון שלנו והיינו יכולים להיות כמו מי או כמו מה שרצינו, ההיגיון הבריא אומר:
"אנשים, נגמרו הקלמנטינות – חוזרים למציאות (ולמרתון הניקיונות לפסח הבעל"ט)".
אבל המסיבה [עוד לא נגמרה].
טקס האוסקר התפתח עם השנים והתחיל לתת פרסים גם לשחקן ושחקנית [המשנה] הטובים ביותר.
וזה יכול ללמד אותנו מסר אדיר השייך ליום הבא לאחר מכן – [שושן פורים].
אסתר היא זאת שהקריבה את חייה [להקים בית] עם מלך גוי ורשע – למען הצלת עם ישראל.
היא זאת שהסתכנה להופיע בפני המלך ללא הזמנה – [עבירה חמורה] על החוק שחל גם על המלכה.
היא הייתה האחראית הראשית להפללת המן – [היועץ הראשי] של המלך ולתלייתו.
והיא זאת שהסתכנה בשאלת בקשה נוספת, שהייתה יכולה [להיחשב כניצול המלך] – לתת זכות ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם [פעם שנייה].
אבל דבר מכל זה לא היה קורה, לולא האומץ והחוכמה של האיש שעמד מאחורי הקלעים – [מרדכי היהודי].
ההיסטוריה היהודית מלאה בסיפורים על שחקני המשנה הטובים ביותר שמסייעים לגיבורים להוציא את התוכנית האלוקית לפועל.
דוגמה לכך אפשר לקחת מהפרשות הקרובות לפורים – פרשות [תרומה ותצווה], המדברות על הקמת המשכן ועל הכוהנים.
בפרשת [תרומה] – מוזכרת רק הדמות הראשית, משה רבנו, ושמו של אהרון כלל לא נזכר.
בפרשת תצווה – מוזכרת רק דמות המשנה, אהרון הכהן, [ללא משה רבנו].
אחד