שאלה
שלום לכב' הרב.
בית הכנסת בו אנו מתפללים עבר לאחרונה שיפוץ רחב כולל החלפת התיבה ריצוף ופריט עיצובי מאוד יחודי שיזם הגבאי והוא הכנסת שני ארונת תצוגה (ויטרינות) מימין ומשמאל לארון הקודש ובתוך ארונות אלה הציב פריטי יודאיקה בהם שופרות עם מתכת מבריקה דמויית כסף, גביעי קידוש דמויי כסף, דגמי כסף של בית המקדש, לוחות הברית וכיו"ב. דא עקא, בין הפריטים המקשטים נמצאים מספר דגמים מוקטנים (בגובה 15-20ס"מ) של הלויים כביכול, הנושאים את ארון הברית עם הכרובים שעל הכפורת (5 דמויות אדם בכל דגם), ושני דגמים מוקטנים של המרגלים כביכול, נושאים אשכול גפן ענק (שתי דמויות אדם בכל דגם) ושני דגמים של תיבת נוח עליה שתי דמויות קטנות ביותר של נוח ואשתו כביכול וכן מספר חיות על סיפון התיבה.
הגם שהכוונות של הגבאי טובות ללא ספק, לפאר את היכל ה', אני סבור כי נוצר כאן פגם חמור ביותר שכן הצבת הדמויות מימין ומשמאל לארון הקודש, מסיחה את הדעת מחד ויוצרת מאידך אשליה ח"ו כאילו משתחוים לכיוון הדמויות !!!.
מעניין שאף אחד מהמתפללים מלבדי בינתיים לא נתן דעתו לדבר!
האם יש ממש בחששותיי? גדול השלום וחשוב לנו לשמור על אחדות לכידות ולברוח מהמחלוקת
ולכן אולי בכל זאת, האם יש דרך בה ניתן להתיר בכל זאת השארת החפצים הנ"ל במיקום עליו הצבעתי?
הואיל ואין לבית הכנסת שלנו רב אבקש מכבודכם להשיב לשאלתי עם תשובה ברורה באופן שאוכל להציגה בפני הגבאי (שבינתיים דוחה את טענותיי) ולציבור המתפללים על מנת שיתנו דעתם לדבר!
בתודה מראש,
אליהו
תשובה
שלום וברכה
שאלה זו נשאלת לאורך כל ההיסטוריה של בתי הכנסת. הרצון הסותר הקיים: מצד אחד לפאר בית ד' ולרומם אותו, ומאידך גיסא לא להסיט את דעת המתפללים מן התפילה, ושהדברים לא ייראו כמי שמתפללים למתווכים בינינו ובין ריבונו של עולם. ניתן לראות את השאלה הזו כבר בבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל שבמרכזם יש פסיפס אומנותי עם גלגלי המזלות (!), ומאז בדיונים הלכתיים רבים, כגון בדיון ההלכתי על רקימת אריות וכרובים על הפרוכת וכדו'. קשה אפוא לקבוע הלכה פסוקה בשאלה זו. ניתן לומר כי הפוסקים הספרדיים החמירו יותר, ואילו באשכנז זה היה יותר מקובל, אולם כאמור – קשה מאוד למתוח את הקו.
מה אפוא עושים ? לו אני הייתי רב בית הכנסת הייתי שמח מאוד על כך שמפארים את בית הכנסת ואת ארון הקודש, אולם הייתי מנחה כי הדבר ייעשה באופן הרגיל ולא באופן החריג. הייתי נמנע מלהצמיד את הויטרינות לארון הקודש, והייתי מניח בתוכן רק את הדברים המקובלים ככלי קודש, ולא "פסלים" חריגים ויצירות אומנות. כאמור, קשה מאוד מאוד למתוח את הגבול בנושא הזה, אולם נראה לי כי כאשר מודעים לכך שיש שתי חובות הלכתיות – גם "זה אלי ואנווהו" וגם ההימנעות מהסטת הדעת בתפילה ומדמיון לעבודה זרה – אפשר להגיע לניסוח קהילתי שהכל יכולים להתלכד סביבו. כל זה מתוך רגישות הלכתית לשתי המגמות גם יחד ואי-התעלמות מאחת מהן, וומקומו של בית הכנסת שמתקיים בו גם "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", וגם "למען בית ד' אלוקינו אבקשה טוב לך".
האם הדברים נראים לך ?
כל טוב