איך מחזירים את הבושה למנהיגי הציבור בישראל?

שלום וברכה

יישר כוח על הרצינות ועל כובד הראש של שאלה חיונית זו.
איני יודע האם הבושה היא מולדת או נרכשת. זו שאלה לחכמי תורת הנפש. אני מעריך שהיא מולדת, כי נראה שהבושה היא אכן חלק בלתי נפרד מגילויי האישיות של האדם. ברם, כמו כל תכונה מולדת – יש הרבה מאוד אפשרויות לעצב אותה, והבחירה החופשית של שימוש בה הוא מאבק נגדה היא חלק בלתי נפרד מאפשרויות אלה. על כן, אין היא מופיעה באדם באופן אוטומאטי. לא זו בלבד, אלא שאפשר שהיא נשחקת עם הזמן, כאשר אדם אינו נענה לצדדים החיוביים של תכונה זו.
אני מניח שאיבוד הבושה נעשה בתהליך אט אט. הוא לא מתרחש בפעם אחת. מתחילים בהצדקות ובשכנוע פנימי כי הלקיחה הזו מגיעה לי, וכי היא חלק בלתי נפרד מהצורך שלי למלא את התפקיד; ממשיכים בשכנוע פנימי כי הדבר הזה הוא חלק מהזכויות שלי; מוצאים עוד תירוצים ועוד הסברים, ואט אט מאבדים לחלוטין את הבושה. צריך לזכור גם את הצד השני של האחראיים למציאות זו – העובדה שאנחנו מוחלים למשוחתים שהם בצד הפוליטי שבו אנו תומכים, ונאבקים נגד השחיתות רק כשהיא נמצאת בעמדה הפוליטית המנוגדת – תורמת אף היא לעולם השחיתות, שכן היא חושפת את העובדה שהמאבק בשחיתות הוא מניפולטיבי, ואינו נעשה ממניעים אמיתיים. ככל שהציבור עצמו ידחה את השחיתות ממקומה ולא יסכים לשליח ציבור שהוא מושחת גם אם הוא מקדם את העמדות שציבור מסוים תומך בו – כן תגבר הבושה, והדבר יחלחל לכל רבדי החברה. לעומת זאת, כשהציבור מתעלם ממרכיב זה – התוצאות חמורות בהחלט.
כל טוב