שמירת נגיעה - הרי בדור שלנו הכל כל כך חופשי..

לק"י

שלום לך!
אני ממש מזדהה עם מה שכתבת על הרצון לקיים מצווה מתוך אמונה שלמה ויחד עם זאת להבין את הנקודה, כי כבר ברור לך שאת יהלום.

[מה אכפת לי מהסביבה?]
דבר ראשון, צריך להבין שהמצווה הזו לא קשורה במה שקורה בסביבה, אם שומרים או לא שומרים, פרוץ או לא פרוץ.
נכון, הסביבה משפיעה על היכולת להתמודד עם זה, אבל המצווה לא נשענת על הסביבה.
בהמשך תראי, בעזהי"ת, שגם אם כולם נותנים יד ונוגעים קצת זה לא משנה.
למה?
כי הנגיעה, אפילו כלשהי, מבטאת קשר נפשי.

[נגעת לי בלב!]
אם נשים לב לעצמנו, ככל שהקשר שלנו עם מישהו מעמיק יש יותר נגיעה.
כשפוגשים מישהו לראשונה ובאופן רשמי מושיטים יד כדי להפיג את הקרירות הקיימת.
היום אומרים שהדור מחפש אהבה ורוצה להרגיש נאהב.
לא יודע אם זה נכון או לא, אני יודע שעם הזמן אנחנו מגלים יותר אהבה למי שסביבנו.
לכן, פתאום יש יותר חיבוקים לכל אדם.
המקום של לאהוב את הסביבה הוא אדיר, אבל יחד עם זאת צריך לדעת איך לעשות את זה.
כשאת נותנת חיבוק לחברה זה באמת משהו אחר! שלא יהיה סתם.
שלא תביני לא נכון, אל תהיי קמצנית בהבעת הרגשות.
את בטח כבר יודעת שיש הרבה פעמים שמילים נוגעות יותר מאשר נגיעה, לטוב ולמוטב, דבר שמראה כמה כח יש לנו בפה ולא רק ביד.
אגב, השאלה מה הבעיה בכיף מראה שאנחנו מייחסים לנגיעה הזו משהו.
ובכל זאת...

[מה הבעיה בכיף?]
מה שנכתב הוא אולי טוב ויפה, אבל לרוב, עדין יש קושי.
הקושי לפעמים נובע מהמקום שאנחנו מרגישים מוגבלים בגלל שאסור לגעת.
האמת, זה לא בשביל להגביל אלא לכוון.
לכוון את הנגיעה שבאמת לא תהיה דבר מאוס אלא שהחיבור שנוצר בגוף יהווה בחיבור הנפשי אותו חיבור.
מתוך כל ההלכות שנוגעות בשמירת נגיעה (כולל בין איש ואשה, בזמנים שהם אסורים בנגיעה) אפשר לראות שכל מגע מבטא את הקשר הפנימי.
הנגיעה לא נתפסת רק כמשהו חיצוני אלא בעיקר פנימי.
ומה אם לא מרגישים שזה מבטא את הצד הפנימי?
יש שיגידו שזה בגלל השחיקה אצלנו במושג נגיעה, אבל אני חושב שיש גם צד שלא מדברים על המשמעות של נגיעה (ולא רק בין בנים ובנות,אלא בכלל).

[סטופ!]
בגלל זה, אבל לא רק, יש גם זמנים שבני זוג נשואים אסורים בנגיעה.
זמן שבו חוזרים למקום הפנימי לפני שכל הקשר הפנימי היה ממומש בצדדים מוחשיים של נגיעה.
זמן שבו מביטים פנימה למה שקורה בפנים ולא מתמקדים בנגיעה ומה שקורה בחוץ.
למה?
כי לנגיעה יש כח אדיר, כמו שאנחנו מכירים על עצמנו שלפעמים די בלטיפה כדי להשכיח כאב או לנחם.
זה הכח האדיר שלה ולנו חשוב שעם כל הכח הזה שיש לנו ביד, תרתי משמע, לא ניתן לו לטשטש ולהשכיח את מה שבפנים.

הכח של הנגיעה לא תלוי בפריצות שיש בדור, כמו שהגדרת את זה, אלא זה משהו אמיתי והשאלה היא מה אנחנו עושים עם זה, למי אנחנו מעניקים את זה, גם לגבי הנגיעה הקלה ביותר.
התשובה לזה תלוי בך.

אני יודע שביקשת מקורות והבאנו תשובה רעיונית, לכן אם תרצי שגם נביא מקורות תכתבי לנו ובשמחה נביא גם מקורות.

ומה עושים עדין עם הקושי?

[אבל קשה!]
ברור שלא פשוט גם אחרי כל ההסברים, אלו שיותר מתיישבים איתך ואלו שפחות, לחזור לשמירת נגיעה כי באיזשהו מקום כבר התרגלנו לחום הזה שיש בנגיעה.
אז מה עושים?
קפיצת ראש - גם מצד השמירה וגם מצד המחשבה איך את מעניקה את החום במילים ולא רק פיזית בנגיעה (וגם שם צריך לדעת למי מעניקים איזה חום).
ורק לסיום...

["אני מאמין"]
הקושי הרבה פעמים נמצא במישור המעשי, אבל כשיש את האמונה, אותה אמונה שאת מחפשת, מוצאים כוחות כדי להתמודד במישור המעשי.
האמונה הזו היא לא רק כשמבינים עד הסוף.
הפוך, היא דווקא נמדדת כשלא תמיד הכל קל וכשלא מבינים את הכל עד הסוף.
ברור שגם אנחנו השארנו עוד כמה קצוות פתוחים, גם בשביל שתוכלי את לעשות את החיפוש המשלים בעצמך.
אם תרצי שנעזור או אם יש שאלות, בירורים ונקודות שתרצי שנעמיק בהם בנושא זה או בנושאים אחרים, בשמחה.
נשמח לדעת אם התשובה עזרה.
הרבה הצלחה ואשריך על הרצון להעמיק את האמונה שלך, במיוחד בנושא זה שהוא לא פשוט,
נתנאל
Netanelweil@gmail.com