ביישנות

אהלן!

תגידי, גם לך כותבים על התעודה "מים שקטים חודרים עמוק", או שכתבו לך את זה במקום אחר? זאת אומרת מים שקטים באמת יכולים לחדור עמוק, אבל...
אבל לפעמים קצת נמאס לשמוע את זה. ולפעמים הביישנות שלנו קצת מציקה.

בקיצור, שאלת שאלה טובה.


לצערי, אף פעם אין לי פתרונות קסם. גם אני לפעמים מסמיקה ממש בניגוד לרצוני.
אבל ברשותך אני רוצה קודם לגעת בכמה נקודות בקשר לסומק בלחיים.

ידעת שאנחנו מסמיקים לא רק כשאנחנו מתביישים?
הלחיים שלנו נעשות אדומות גם ממאמץ, מהתרגשות, מחום ומיובש. (ואולי מעוד כמה סיבות. אני לא רופאה), אז תמיד אפשר להגיד לעצמנו (ואולי גם אחרים ישתכנעו) שהסומק קשור בכלל למזג אויר, או למצב פיזי אחר.


אבל נראה לי שלא זאת הנקודה פה, נכון?
זאת אומרת, גם כתבת לי שאת כבר פחות מסמיקה, וגם... את לא באמת רואה את הצבע של הלחיים שלך כשאת מתביישת.

כשבן אדם שמרגיש בטוח בעצמו ובמה שהוא עושה, הוא פחות יסמיק בדרך כלל.
וזה מוביל אותי לסוף השאלה שלך, כי מרגיש לי שזו הנקודה:
שאלת איך אפשר לאהוב את עצמך.


את סומכת על הקדוש ברוך הוא?
כי בואי נתחיל מזה שהוא יתברך אוהב אותך! כי את הבת שלו, כי הוא אוהב את כולנו, וגם כי אם תעצרי לרגע, תראי כמה טוב הוא הביא לך, זה בטוח כי הוא אוהב אותך!!!

ולא נראה לי שהוא מחפש יצורים מושלמים, אחרת הוא לא היה בורא בני אדם, אלא רק מלאכים. מלאכים לא עושים טעויות, אבל איך לומר? זה קצת משעמם כזה, כאילו, חסר קטע.
כי אין להם יכולת כזו לטעות. למעשה, בהקשר הזה אין הבדל בין מלאך לאבן. שניהם עושים בשלמות מה שהקב"ה אמר להם לעשות וזהו.

אבל בני אדם נולדו עם היכולת לטעות (או לחטוא) ונראה לי שזה מה שה´ אוהב בהם. את האפשרות לטעות ולתקן, לחטוא ולחזור בתשובה, זה מה שנותן תנועה בעולם, זה מה שנותן את האפשרות להתקדם... כי בלי זה היינו מלאכים, (או אבנים, זה אותו דבר) וזה לא מה שהקב"ה רוצה ממנו.

זה לא שאני בעד לעשות טעויות, או חס וחלילה חטאים. זה פשוט שהאפשרות לטעות הופכת את הרגעים האלה שאני לא טועה, לשווים משהו.

אני מצטערת כשאני חוטאת, ומתפדחת מאוד כשאני טועה ובטח כשזה מול קהל, אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני בן אדם. ושבני אדם מטבעם טועים\חוטאים, ושזו בעצם כל הפואנטה.

אני עצובה על חטא, ואפילו קצת כועסת על עצמי, אבל אני יודעת שלהצטער ולכעוס לא יעזור לי בכלל.

מה כן יעזור לי? להגיד לעצמי שאני אשתדל לא לחזור על זה שוב, להזכיר לעצמי שנכון, יש לי חסרונות, אבל העיקר הוא זה שאני עובדת עליהם, ומשתדלת לאט לאט להשתנות. ושאיזה כיף שיש לי לאן להתקדם, אחרת... כנראה שמקומי לא יהיה בעולם הזה.

ושאני מדברת על לאט לאט, אני מתכוונת לקצב שלוקח לילד קטן לחזור מהגן.
הולכים קצת, ואז חוזרים אחורה, ואז עוצרים להסתכל על משהו, ואז נזכרים בסיפור, ואז שוב מתקדמים ואז... הבנו ת´רעיון?!? לאט זה לאט. עם לחזור אחורה לפעמים, וגם עם ליפול (אפרופו ילד בגן), כל עוד יש כיוון, והכיוון הוא לכיוון הטוב, זה בסדר. בעצם לא בסדר, זה מצויין!

תראי, גם אני לא מושלמת, אפילו לא משיבה מושלמת, אפילו לא מוש. (ואם כבר דיברנו, אז גם הזמן שלקח לי לענות...) אני גם לא בטוחה שהצלחתי להבין את השאלה עד הסוף, אז הנה כמה קישורים שאולי ישלימו את מה שפספסתי:

הנה משהו על ביישנות:
http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=247665
וגם זה:
http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=109392

וזה משהו על שלמות
http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=270819
וגם זה, זה קצת ארוך אבל נראה לי שווה:
http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=31569


זהו, את מוזמנת לחזור אלי למייל, ולחדד לי את מה שפספסתי או לא הבנתי (אה, במייל מותר לנדנד לי אם צריך, הבלגן שם, ובכלל חוגג אצלי קבוע!)

ובכל מקרה, תזכרי תמיד שאין אף אדם מושלם, רק מלאכים הם מושלמים, וגם אבנים. ואנחנו ברוך ה´ לא זה ולא זה!

הרבה אורה ושמחה!
רננה
renanaro@gmail.com