מרגישה כמו רובוט

לק"י

שלום לך אודיה הצדיקה!
מה שאת כותבת לנו הוא באמת מצב לא פשוט, מצב שבו מצד אחד יש רצון, אבל קשה לממש אותו.
רוצים לעבוד את ה´, ובאמת, אך לא כמו רובוט והשאלה היא איך?
בשביל לענות על השאלה הזו צריך באמת להבין שיש פה שתי מעגלים.
מעגל אחד שנקרא לו "לשם שמים" והמעגל השני שנקרא ,אני".
מתוך התבוננות במעגלים הללו נשתדל להגיע לתשובה אחת.

[אני]
ב"ה את גדלה ומילדה את גם הפכת לנערה. בתהליך הגדילה הזה אנחנו עוברים כל מיני שינויים שבגדול קוראים להן התבגרות.
ההתבגרות הזו היא דבר שאנחנו הרבה פעמים מודעים אליו באופן הפיזי (מאכלים חדשים שמעניינים אותנו, דברים חדשים שמעניינים אותנו וגם שינוים בגוף עצמו).
עם זאת, יש גם שינויים שאנחנו חווים אך לא תמיד מוכנים אליהם ושמים לב אליהם – אלא הם השינויים בתוכנו שאינם קשורים לגוף אלא לנשמה.
כמו שיש לנו תיאבון חדש לאוכל, כך יש לנו תיאבון חדש בתוכנו.
תיאבון לידע, מידע, הבנה וחיבור שהוא שונה ממה שהיה לנו כילדים.
אנחנו כבר לא נגיע לבית הכנסת כי מחלקים סוכריות, אלא בשביל החוויה (שבעזהי"ת מגיעה מהקודש ולא מהמפגש חברות, אם כי גם זה מעיד על שינוי).
את עכשיו במקום של גדילה ב"ה!
אשריך!
לפני שנה התחזקת ב"ה בתוך התהליך הזה, אבל את עדין גדלה והתיאבון החיובי לידיעת ה´ ולאמת גדלה מרגע לרגע.
זה דבר עצום!
יחד עם עוצמתו יש באמת את המקומות שבהן אולי קצת קשה ומרגישים כאבי גדילה רוחניים, בדיוק כמו שיש בגוף.
לכן, את מרגישה שאת עושה עכשיו את מהצוות כרובוט כשבעצם, עצם התחושה שאומרת לך "תשאפי לעוד!" הוא זה שנותן את התחושה.
הצמא שבתוכך.
לכן, זו אולי תחושה לא נעימה אך יש אולי את ההבנה שזה באמת מגיע מתוך מקום של צמא וקירבה לה´, שזה כשלעצמו אדיר.
אז איך מתרגמים אותו למעשה ולא מרגישים כמו רובוט?
איך לוקחים את הצמא והרצון להיות קרובה לה´ למשהו מעשי ולא נשארים עם ההרגשה של ילדה קטנה בעבודת ה´?
איך את יכולה להרגיש בעבודת ה´ בגילך ולהתקדם ולא להישאר תקועים מאחור?
זה בעצם המעגל השני.

[לשם שמים]
לפני שבאמת ניגע במעגל הזה, אני חשוב שצריך להבין את הכלל האדיר "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
אם נזכיר רק את מה שאמרנו קודם על הסוכריות והתפלה – הרי זה בדיוק המקום שמתחילים בלא לשמה ומגיעים לשמה.
השינוי הזה קורה בהדרגה ולא בבת אחת, לכן השינוי המעשי שאנחנו מדברים עליו כדי לא להיות רובוט הוא הדרגתי ויכול להיות שיקח זמן ולא צריך להיבהל מזה.
בנוף, אולי במקום לקרוא לזה תופעה של רובוט נגיד את האמת – זה הרגל.
כאנשים תמיד אנחנו מוצאים הרגלים. אז איך נפתרים מהם?
מתחדשים!
איך בדיוק? בהמשך.
מכל מקום, צריך להבין שאם לא רוצים להיות שבויים בהרגל זה דורש מאמץ, ודורש מאמץ לא רק פעם אחת אלא תמיד.
זה בעצם להיות בן אדם, או בשם אחר של אדם – מהלך (מלשון הליכה).
זו ההליכה התמידית שלנו עליו אמרו בגמרא (ומזכירים את זה גם בתפלה): "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".
תמיד אנחנו מתקדמים ותמיד יש לאן לשאוף.
אז מה עושים בפועל?

[משהו חדש מתחיל?]
זו שאלה שתלויה רק בך.
כדי להתחדש יש כמה דברים שאפשר לעשות.
הראשון, זה ללמוד על אהבת ה´ מתוך ספרי מוסר ומתוך ספרים של עבודת המידות. כמובן, גם פרשנים של הסידור או בפרשני החומש שכתבו על מצוות אהבת ה´.
מתוך המקום הזה המצוות יושפעו כמו גם התפילות וזה ישנה את השגרה כי הלב תמיד מתעלה ומתקדם מתוך התמלאות חדשה.
בנוסף, העצירה לפני שמגיעים לעשות מצווה היא זו שתיצוק את הלב לתוך המצווה וכך באמת מה שעושים מקבל תפנית שלמה.
אם יש מצוות מסוימת שאת מרגישה "שחוקה" ושזה כבר ממש הרגל – שווה ללמוד את ההלכות ואת העניינים הרוחניים שמאחוריהן.
כך, המעשה אולי נשאר מעשה, אבל התהליך הפנימי שלך משתנה.
כפי שכבר הבנת – עבודת הלב והמחשבה הן אלו שיפעלו.

[לסיכום]
נתנו לך פה באמת קצה קרחון שיש עוד הרבה להעמיק בו הן במקום שממנו מגיעות התחושות של ההרגל-רובוט, העבודה שצריך לעשות כדי לצאת מזה כמו גם עצות נקודתיות עם הבנה של הרעיון המרכזי מאחוריהן.
אם תרצי שנרחיב על כל הדברים הללו עוד, או שיש שאלות בנושאים אחרים, את תמיד מזומנת לפנות.
ישר כח גדול ומי יתן שליבך יאיר את לימודיך, מעשיך, מצוותיך ותפילותיך.
הרבה הצלחה!
נתנאל
netanelweil@gmail.com