שאלה
יש בפרשה כמה דברים תמוהים
1. (בפרשה הקודמת) כשיוסף פוגש את בנימין הוא בוכה על צוואריו, וגם בנימין בוכה על צווארי יוסף,
[רש"י] במקום אומר שבנימין בוכה על חורבן משכן שילה ויוסף בוכה על חורבן שני בתי מקדשות שבחלקו של בנימין, עכשיו שהם נפגשים ובוכים מהתרגשות,
מה הקשר לבכות עכשיו על חורבן בתי המקדש והמשכן? וגם איך זה רמוז בפסוק?
2. כשיוסף נפגש עם יעקב אבינו, הוא בוכה מהתרגשות, ומוזכר שרק הוא בכה ולא יעקב, ולמה יעקב אבינו לא בכה?
אומר רש"י שבאותו זמן קרא קריאת שמע! ,
ולא מובן מה עכשיו באמצע מפגש מרגש בין אבא לבנו ש22 שנה לא ידע על קיומו, יעקב קורא ק"ש, מה הקשר לכאן?
הכלל הוא - שכל מה שהיה אצל האבות בקטן היה אצל ישראל בגדול,
זה כמו התחלה של זווית בהתחלה היא קטנה וככל שגדלים הקווים המרחק בניהם גדול, < , כמו למשל אצל עשיו שזעק זעקה גדולה ומרה, ועל זה נענש יעקב שיבוא מרדכי שזעק זעקה גדולה ומרה, כל מה שעשה אברהם למלאכים נעשה לבני ישראל, וכו'
כל מה שעבר יעקב אבינו בקטן עברו עם ישראל בגדול.
גם אצל יוסף ובנימין, אומר המדרש, כל מה שנאמר טוב על יוסף נאמר על ירושלים ומה שנאמר רע על יוסף נאמר רע על ירושלים,
הבכי של יוסף והבכי של בנימין במובן היותר עמוק שלה הוא לא רק ההתרגשות שלא ראו אחד את השני, אלא עצם החורבן הבית הפרטי שהם חוו, וכל המאורעות שהם עברו, במובן העמוק שלה זה חורבן לאומי גדול לעם ישראל
בעתיד, יוסף מסמל וטומן בתוכו את הכוח הלאומי, ויהודה טומן בתוכו את הכוח האיכותי של הקודש, מלכות ה', ובנימין מסמל את השלמות, היחיד נולד בארץ, הוא תמים , שלם, ובשל זה בתי המקדש שהם סמל לשלמות נמצאים בחלק שלו,
יהודה גם מצטרף לירושלים במובן של עיר הקודש, מלכות בית דוד, משיח, ויוסף גם מצטרף אל ירושלים במובן של ציון, של הכוח הלאומי הגדול שיש לעם ישראל,
ואת זה הם רואים בעיני רוחם, מה שהם עברו - יעברו גם עם ישראל.
[כל המאבק בין יהודה ליוסף נמשך לדורות]
אומר המדרש "המאבק נמשך עד ימות המשיח", בין הלאומיות לקודש, בין הכמות לאיכות, בין הקמח לתורה, עד שיהיו "לאחדים בידך" (הפטרה של שבת קודמת).
ואיך זה נרמז בפסוק?
צוואר, הוא המחבר בין הגוף לבין הראש, הגוף הוא עם ישראל, והראש , השורש, העיניים של עם ישראל זה ה' יתברך, ומה שמחבר בניהם זה