הקאמבק של הפוטיפרית - דבר תורה לפרשת וישב

שאלה

יוסף מורד מצרימה ומתחיל לטפס בסולם הדרגות. המקרא מקדיש 5 פסוקים כדי לתאר את ההתפתחות שהוא חווה שם בהשגחת הקב"ה.

הפריחה שלו מהירה וכוללת את שלל תחומי החיים, הוא אִישׁ מַצְלִיחַ, יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה ומוצא חן בעיני כל רואיו.

במציאות זו כמעט מתבקש שאשת פוטיפר תישא אליו את עיניה.

ויוסף? ממאן! "[מתיירא אני מה']".

אמר לה, "אמרה לו: איננו" (בר"ר פז, ה).

היא תוקפת את סירובו, ואיננה מבינה אותו.

אמנם המיאון - שטעם השלשלת מדגיש את עוצמתו – מפתיע ואינו מובן, לא לחינם פוצח יוסף בשלל תירוצים ומנסה להסביר את עצמו:

["וַיְמָאֵן. וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵ-לֹהִים"]?!

יוסף מונה רשימה ארבעה [נימוקים מוסריים] המתייחסים לבגידה שהיא מבקשת ממנו לבגוד באדונו.

אבל סיבות אלה אינן מספיקות, והוא חותם את דבריו ב'[חָטָאתִי לֵ-לֹהִים]'.

ארבעת הנימוקים הראשונים אינם משכנעים את אשת פוטיפר, שהרי היא יכולה להשתמש בהם לטובתה ולומר שבדיוק בגלל שאדונו לא יודע, והוא שולט בכל הבית – עליו לכבוש גם את המלכה בבית!

רק המילים המסיימות מהוות מענה שאין לה תשובה לעומתו.

חותם הדברים מעיד על ראשם; '[חָטָאתִי לֵ-לֹהִים]' - בכל הטיעונים המוסריים, המתייחסים אל המישור החברתי-אנושי, אין כדי לדחות את דברי אשת פוטיפר.

[מקור הכוח שממנו בקע 'וַיְמָאֵן' הוא ה-לוהים, תחתיו ניצב יוסף].

הוא חוֹוה מיאון, וזו מציאות שאינה הגיונית או סבירה בעולם האנושי.

לעמידה מול הא-לוהים אין פשר עבור מי שמביט עליה מן החוץ.

יוסף מנסה להסביר לאשת פוטיפר את תחושתו, אך נכשל.

המציאות שבה יוסף ממאן אינה ברורה גם לדרשנים (בר"ר פז, ה), שמציעים סיבות רבות .

[הדרשן הראשון] מבסס את המיאון על [לוגיקה]:

יראת ה', יראת העונש, ויראת האדון, ולבסוף – יראת החטא, שהיא יראת הרוממות.

[הדרשן השני] פותח אף הוא בטיעון לוגי, אך מסיים ומוסיף שני הסברים המעידים על כך שה' נוכח יחד עם יוסף.

התנועה ששני הדרשנים מציגים היא כזאת המתחילה בחיפ

תשובה