יופי וענוה

ריבי יקרה,

מראה חיצוני זה דבר שיכול לבלבל ולתעתע, לגרום לנו פשוט להתאהב בעצמינו, להשאב למחוזות העיסוק הבלתי פוסק בחיצוניות ולהשאר שם. איזה יופי לך שלמרות המראה החיצוני שלך שאת אוהבת (וזה נפלא בעיני) את יודעת לעצור ולחשוב, לשאול ולברר מאיפה כל זה מגיע אליך.
אז בואי נעשה הפרדה בין הפנים לחוץ.

נתחיל בחוץ.

קודם כל, טוב שאת אוהבת איך שאת נראית. זה מאוד חשוב להתחבר לעצמנו ולאהוב את הגוף שלנו. וכל עוד העיסוק שלנו בחיצוניות נעשה לפי ההלכה ובצניעות אז הכל טוב.

יופי זה נטו מתנה מה´. הוא החליט מתי תבואי לעולם הזה, באילו תנאים סביבתיים וגם אילו כלים הוא מעמיד לרשותך כדי להופיע את שמו בעולם. כמו שכתבתי קודם, היופי יכול להפיל אותנו וחזק. כי המראה החיצוני נותן תחושה של גובה ועליונות ועוצמה שגורמת לנו לראות רק את עצמנו, יכול להביא אותנו להשוואות עם אחרים על בסיס של מראה חיצוני בלבד. אבל אם נסתכל לאמת חזק בעיניים כל זה שייך רק לה´, והכל בא ממנו.

לא את קבעת את המשקל והגובה שלך, ולא את צבע העור, והמבט בעיניים והחיוך. כלום... הכל בא ממנו ישר אליך. באהבה שלא נגמרת. ואת כל הטוב הזה ה´ מחיה בכל רגע ממש.

אפשר לראות איך בחיים הגוף הוא דבר כל כך לא יציב ויכול חס וחלילה להיות חולה, וכל גוף בסוף קמל ומזדקן. וה´ ברא את העולם ככה כדי שנבין שהמראה החיצוני היפה לא הולך איתנו לנצח. כל גוף נגמר בסוף ומה שנשאר זה הנשמה.

הנשמה היא מי שאנחנו באמת, בלי לבושים והגדרות של חוץ. אם מעשה טוב שלנו יוצא או לא אל הפועל לא אנחנו קובעים. כמה פעמים ניסינו לעשות טוב והכנו הכל: את התפאורה והכלים והתזמון המדוייק וזה לא קרה. למה? כי זה לא באמת בידיים שלנו.
אז מה כן בידיים שלנו? איפה החלק שלנו בעשיית הטוב בעולם?

בשני דברים: ברצון ובבחירה.

שני הדברים קשורים ואחד מוביל לשני. אנחנו יכולים לבנות רצון. לברר אותו, להעמיק אותו ולבקש לחפש את ה´ באמת. הרצון מבפנים מגדיר את מי שאנחנו כי הוא קובע לאן הלב שלנו ימשך, וכמה נזכה להסתכל למעלה ולדעת שזה הסוד של החיים. רצון גדול בונה חיים גדולים.
מתוך הרצון מגיעה הבחירה. שהיא ההחלטה שלנו לעשות מעשה מסוים ולדחות את השני, וגם איך למלא את המעשה הזה? באילו כוונות?

ואחרי שני השלבים האלה מי שקובע אם נצליח להביא את כל זה לכלל מעשה זה רק ה´ יתברך.
וכאן, לעניות דעתי, מגיע המקום של הענווה.

הענווה בונה איזון בין הכוחות בנפש. לדעת שנכון שיש לך כשרונות ויכולות, ונכון שעבדת על עצמך לרצות ולבקש ולחפש טוב ולסמן אותו בתוכך וללכת אחריו כמה שאת יכולה אבל המימוש של כל זה יהיה ויופיע בעולם רק ברצון ה´. האיזון הזה הוא בריא ונכון ומדוייק והוא זה שלוקח אותנו קדימה להמשיך לבנות את מי שאנחנו הולכים להיות.

אז איך מגיעים לענווה?

(1)מודים לה´ על דברים. מתחילים מהכי פשוטים שיש. כמו מילים טובות שאומרים לנו ,פרח, פיסת שמים, חברות, טיפות של גשם, חיוך, כוס מים. נראה לי שכדאי להודות לפחות על דבר אחד כל יום. ולאט לאט אנחנו מבינים שאת כל מה שיש לנו קבלנו מה´, לגמרי.

(2)קצת אגרת הרמב"ן: ´וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר – ´ה´ מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר´.
וְאִם בְּכָבוֹד - הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ´וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ´, וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?
וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: ´מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח´.
נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים.
לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם´
תקשיבי למילים האלה חזק, תני להן למלא אותך ולאט לאט תרגישי שאת מתחילה לבנות איזון נכון בתוכך. איזון בין השמחה על כל הטוב שבך לבין הידיעה מה המקור שלו.


ולגבי בנים שמסתכלים עליך, פשוט אל תסתכלי לכיוון שלהם, לא ממקום של הפגנתיות והתנשאות אלא ממקום של חוסר עניין. תשדרי להם לשמור מרחק. ואם זה אמתי הם יבינו את זה ומהר.


תשמרי חזק על המתנות שה´ נתן לך
ושתזכי לעבוד אותו מתוך שמחה, ענווה וטהרת הלב.
ממני נועה, חברים מקשיבים