שאלה
שלום!:)
אני בת 19 ואני בשנייה שניה של שירות לאומי.
עשיתי שנה ראשונה רחוק מהבית בגן חינוך מיוחד. הייתה לי שנה מדהימה מכל הבחינות למרות שהייתי בתוך השנה הזאת היו קשיים! אבל תמיד שמאבדים משהו מעריכים!, והשנה אני וחברה שלי החלטנו שנעשה ביחד בבית ספר חינוך מיוחד ואז התעוררו כל מיני קשיים שהחלטתי אני בעצמי שאני לא רוצה להילחם בהם..שאני חושבת שיהיה לי הכי טוב שאני אחזור הבייתה! ובאמת אזרתי אומץ עם כמה שזה קשה מכל הבחינות וחזרתי הבייתה וכרגע אני בבית ומצאתי גן רגיל שבו אוכל להמשיך לשרת.
במהלך השירות של שנה שעברה תמיד תקפה אותי השאלה למה לא התגייסת? תמיד זה הדהד לי במחשבות..תמיד שראיתי חיילות בנות הייתי מלאת קנאה! זה אכל אותי..אבל לא היה לי את האומץ לבטל את ההצרה ולהתחיל הכל מחדש..אני רק יכולה להגיד שבדיעבד הייתי מתגייסת לצה"ל! וכרגע זה לא פונקציה בעיניי כי כבר מצאתי גן ורק בסוף שנה להתחיל את התהליך? אני אסיים בגיל מאוחר ויש לי תוכניות (נראלי;)
אבל מה הבעיה פה? שאני לא מרגישה שמיציתי את עצמי מספיק..אני מרגישה שמשהו חסר ואני לא יודעת למה ומה ואיך..אבל אני לא מאושרת 100% אולי זה גם בגלל שאני בבית כרגע בלי מעש וכל החברות שלי עובדות ומשרתות אז אני מרגישה לעומתן כלום?
למה אני מוצאת את עצמי משווה את חברות שלי אלי ומגיעה לתוצאה שהן יותר טובות ??, שהן יותר עשו..אלו תחושות לא נעימות..
אני שואפת לכך שבסוף השנה שאצא לטיול אחרי שירות בעז"ה אני ארגיש ואוו תרמתי שנתיים מהחיים שלי ואני יכולה להיות גאה בעצמי! ואני אלך לטיול "בראש שקט" מה שנקרא ולא בהידודים של לא נתת מספיק או שהיית יכולה יותר..
אולי תוכלו לעזור לי? אולי מהיבט אחר אני אוכל לשמוע תשובה שמספקת אותי??
מבולבלת לגמרייייייי!
אשמח שהשאלה לא תתפרסם באתר.
תודה רבה לכם!! ושבוע טוב:)
ושתמיד ניהיה מאושרים ומסופקים בהחלטות ובמעשים שלנו!
תשובה
שלום לך בר היקרה
את כרגע נמצאת במהלך שנות השירות הלאומי, והתחושה המרכזית שאת מתארת היא תחושת החמצה. את חושבת שיכלת לעשות יותר, יכלת למצות את עצמך יותר, אולי בשירות אחר, אולי בשירות צבאי. תחושה זו מתעצמת אל מול החברות שלך שאת מרגישה שהצליחו יותר במקום שבו הן מתנדבות.
הזכרת בסוף השאלה שאולי צריך להסתכל על השאלה הזו מהיבט אחר, ובאמת אני חושב שכך כדאי לעשות. אין ספק שהכי פשוט והכי נחמד זה להשקיע מאתים אחוז בשנתיים שירות לאומי ואחר כך להיות רגועה ש'את שלך עשית'. אבל התחושה הזו, לא רק שהיא לא תמיד תלויה בך, אלא היא תחושה [שקרית]. התורה מדריכה אותנו לעשות את ההפך הגמור. אין בכלל דבר כזה להרגיש ש'את שלנו עשינו'. כמובן, צריך לשמוח במה שעשינו אבל תמיד צריך לעשות ולתרום. יש שנתיים שמוקדשות לכך, וזה יפה מאד, אבל התרומה צריכה להמשך כל החיים. בכל שלב בחיים, את צריכה לשבת עם עצמך ולחשוב - איך אני עוזרת לאחרים, איך אני תורמת לסביבה, איך אני מחזקת את היהדות ואת שמירת המצוות בסביבה שלי.
חז"ל אמרו 'לפום צערא אגרא' וזה אומר, שהמעשים שלנו נמדדים על פי המאמץ שאנחנו משקיעים. זה מאד מרשים ויפה לראות בת שירות שנותנת את כל כולה, אבל סטודנטית, שיש לה מעט מאד שעות פנויות, עם עומס לימודים וכו', ובכל זאת, היא מוצאת שעה בשבוע לעזור לסבתא שלה, או להרים פרויקט בסניף שלה - שכרה גדול הרבה יותר.
במילים אחרות, אני אולי אפתיע אותך אבל אני מאד מקוה שאת לא תצאי לטיול ב'ראש שקט'. החפירה בעבר והמחשבות על העבר באמת לא מביאות לשום מקום, אבל צריך כל הזמן לחשוב הלאה - איך אני ממשיכה את התרומה שלי, את העשיה שלי למען החברה, למען עם ישראל גם כשאני חוזרת מהטיול, איך אני שומרת על הלהט גם כשאני מקימה משפחה, ובע"ה ככל שתתמקדי בזה, גם הסיפוק והאושר יבואו ויתלוו להחלטות שלך
חזקי ואמצי
טוביה
tsbias1@gmail.com