שאלה
שלום הרב!
אני ילדה יחסית בוגרת לגילי מבחינת אופי יש בי רצינות כזו, לא שמשביתה אותי מלהיות שמחה ושובבה אבל אני לוקחת דברים ברצינות ומשקיעה בהם.
לפעמים אני לא מבינה את הדברים של הורי.. סתם כועסת עליהם ומצד אחד בלי לצעוק או לזלזל או להתעמת איתם, מה שרוב בני הנוער בגילי עושים ולעיתים גם אחים שלי אבל אני יודעת שאני פוגעת בהם וזה חוסר כיבוד הורים. בסופו של דבר אם אני אשב עם עצמי אני כן אבין אותם, אבל לפעמים הצורך גם לפרוק ולצעוק ולהיות עדיין ילד הוא חשוב.
מה לעשות? האם לתת לפרצים של גיל ההתבגרות והילדות לצאת או לרסן ולהקפיד על כיבוד אב ואם?
אשמח לתשובה מהירה!
תודה
תשובה
בס"ד
שלום רב,
תהליך ההתבגרות מתינוק עד בוגר הוא בלקיחת אחריות.
תינוק בן שלש מתלכלך ולא אכפת לו שאמא ואבא צריכים לנקות אותו. עד שהוא מתבגר יותר: ילד בן שש לוקח אחריות ומשתדל להשאר נקי.
תהליך ההתבגרות נמשך בלקיחת אחריות על האכילה - ולא לצפות שיאכילו אותך. על הלבישה ולא לצפות שילבישו אותך - - בני נוער לוקחים אחריות על ההשכמה בבקר, על הלימודים, המבחנים וכיו"ב.
חלק מהבגרות - כפי שאת מרגישה בעצמך: לקחת אחריות על מצב הרוח שלי. גם אם אני מתוחה או עצבנית זה לא צריך לפגוע באחרים. אני לא 'פורק' על ההורים או על האחים את 'העצבים' שלי...
צריך כמובן, למצוא פתרון אחר למתחים. דרך לפרוק את המתחים מבלי לפגוע באחרים: פעילות גופנית, קריאה, האזנה למוזיקה, תחביבי יצירה, יציאה לשטח הפתוח...
דרך בריאה ונכונה לפרוק מתחים - לשתף בהם אנשים קרובים.
הורים אוהבים לקיים שיחה בוגרת עם בניהם. הם ישמחו לגלות שהנערה בת ה- 15 כבר לא ילדה. היא חושבת ומרגישה כמו בוגרת. אפשר שאם את והוריך תתרגלו לשוחח כמו מבוגרים, תוכלו לדבר על אותם דברים שעד היום הביאו למתחים ולהתפרצויות שלך עליהם.