שאלה
כבוד הרב שלום רב,
אני בחורה בת 22 מבית דתי לאומי , אומנם כיום אני סטודנטים ולא נראית חיצונית כבחורה דתייה אבל כל שאר ההתנהלות שלי היא כשל בחורה דתייה אם זה אומר כשרות שמירת שבת צומות וכו...
עוד שבועיים עי"ה אני ובן זוגי (26,חילוני)עומדים להתחתן...
אנחנו מכירים קרוב לשנתיים ומאורסים כבר 8 חודשים, כאשר כל התקופה הזאת הייתי "פקעת" כמו שאומרים .
כל דבר קטן בהתנהגות שלו הקפיץ לי נורות אדומות וזרק אותי לעתיד מה יהיה ואיך יהיה ואיך נגדל ילדים ואיך יראו השבתות שלי ,חשוב לציין שדיברתי אתו רבות על הדת ושהיא חשובה לי מאוד ובאמת שהוא עושה השתדלות כבר שנה וחצי שהוא שומר איתי שבתות מלאות הולך לעתים לתפילות שישי ,מכבד את רצוני ומחכה לי עד אחרי החתונה מבחינת קיום יחסים, ואפילו דיברתי אתו על זה שאני רוצה אחרי החתונה ב"ה לשמור טהרת המשפחה ולמרות שהוא בהתחלה לא הבין לגמרי במה מדובר הוא הסכים ואמר שאני זו שמכתיבה את הדת בבית ולמד איתי את כל ההלכות הנוגעות לדבר...
משום מה למרות כל הפתיחות והנכונות אני עדיין לא יכולה לעבור יום בלי לחשוב על איך ב"ה אנחנו נצליח ליצור גישה אחידה מול הילדים ,ואיך אני שאני כבר לא חזקה בדת כשהייתי, יכולה לקחת את כל האחריות על הדת בבית בתור הגורם היחיד שיודע את ההלכות ומכתיבה אותם.. אני לא יודעת אם זה הכוחות יצר הרע שיש לפני החתונה שמערערים אותי כ"כ ,או שאלו נורות הזהרה שאני מתעלמת מהם דווקא בגלל שאני רגע לפני אירוע גדול כמו חתונה ואני אוהבת אותו ואת המשפחה ששלו ,את האופי והמידות שלו ברובן ולכן אולי אני לא חושבת על האופציה של לפרק למרות שזה לא טוב לי...?
וכן יש לי עוד שאלה שדי קשורה לסבך הסוגיה, ההורים שלי התגרשו לפני כשנה גירושים די מכוערים אחרי היסטורית זוגיות לא טובה, וכן במשפחה המורחבת שלי ישנם מיני סיפורים רבים ומגוונים שפשוט מכניסים אותי לחרדות...
כל הזמן אני משווה אותו לתכונות אופי שלא אהבתי באבא שלי , או אני משווה את ההתנהגויות שלנו או הזוגיות שלנו לזוגיות כושלות של אחרים... שלא בכוונה כמובן ,זה פשוט בלתי נשלט.
קשה לי בתקופה כזאתי של אחוזי גירושים גבוהה להאמין שדווקא אני יצליח ושיש לי את כלים והניסיון לגרום שזה יעבוד, במיוחד שנוסף לזה הרקעים השונים שאנחנו באים מהם..
השאלה היא האם אני טועה כשאני בוחנת אותנו בהשוואה למציאות שאני מכירה? וכיצד ני
תשובה
שלום וברכה
המסע הארוך והמורכב שאת יוצאת אליו מורכב ומסובך מאין כמוהו. זהו צירוף של מורכבות הזוגיות בכלל – כמו אצל כל הזוגות, והפער בחיי אמונה והלכה, ובתוספת ביוגרפיה אישית שקשה לך ללמוד ממנה, ועוד ועוד.
האם עובדה זו צריכה לרפות את ידייך ? זה רק תלוי בך. אפשר שהיא תשבור אותך, ואז יצפו לך ימים קשים. אפשר שתוכלי להכיל אותה, להיבנות ממנה, לשמוח בחייך ולהעצים אותם – ואז תהיי במקום אחר. הנכונות שלך וההכרעה שלך לבחור בין האפשרויות המגוונות שגם נמצאות בין הקטבים האלה – היא שתשרטט את היעד ואת הכיוון בו תצעדו ביחד.
אינני חושב שתצליחו ליצור גישה אחידה מול הילדים. ההנחה הנפשית שלך כעת היא שאם לא תהיה גישה אחידה מול הילדים – זו תהיה נקודת השבירה שלך. אולם אפשר שכל נקודת ההנחה הזו מערערת אותך לחינם. גם זה תלוי בכם. אפשר שדווקא האהבה והרעות וההתחשבות שלכם האחד בשני – היא שתבנה אצל הילדים תשתית הרבה יותר עמוקה של אנושיות בסיסית, שהיא גם שורש האמונה; אפשר שהעובדה שבבית שלכם, מגיל מסוים ואילך, הם יידעו שהם יכולים לבחור בין דרכך ובין דרכו – תהפוך את החיים הדתיים שלהם, אם יבחרו בהם, להרבה יותר משמעותיים, וכדו'. הדבר תלוי הרבה באופי החיים המשותפים שלכם, בהתחשבות ההדדית, בשאלה האם הם יקבלו ממך גם את הידע אך לא פחות מכך את הדביקות באמונה והשמחה בה, האם חברת הילדים בה יגדלו תהיה חברה דתית, וכדו'.
לאמור: אני לא עוסק במכתב הזה בשאלה האם טוב שתהיינה חתונות בעולמות אמונה מנוגדים. טענתי היא אחרת: כשהם מתחוללים – פתוחות פנייך עדיין אין ספור אפשרויות לחיות את החיים הזוגיים שלכם, ואת הקשר המיוחד שלכם כבסיס לחינוך אנושי, מידותי ואמוני ייחודי, והאופקים נותרים פתוחים במרחבים גדולים בפנייך.
והנה תובנה אחת שאת עצמך כתבת בסוף מכתבך: ביסודו של דבר, הבסיס לחיי הנישואין הוא קודם כל ההכרעה שהזוגיות היא אתגר שצריך לעבוד עליו, להשקיע בו, להתחדש בו באופן מתמיד, לדבר ולתקשר, לפנות חלל בתוכך כדי שהוא ייכנס אליו וחלל בתוכו שאת תיכנסי בו, ולראות בריקוד הזה שאתם מתחילים בו ביחד את תבנית החיים שלכם – ביחד, בעדינות, שלא לדרוך על רגלי השני, בהאזנה קשובה, ועוד ועוד. מכאן גם צומחים חיי אמונה.
ואם תרצי לעסוק בכך עוד קודם נישואייך – בשמחה.
כל טוב ומועדים לשמחה