מי אמר שאני מתאימה להדרכה?...

לפני הכל, סליחה גדולה על העיכוב בתשובה.
באמת שאין לי שום תירוץ שנשמע טוב אפילו באוזני עצמי למה זה התעכב חוץ משטף החיים הרגיל, שזה תמיד יש...
אבל אחרי שקראתי את השאלה שלך חשבתי לעצמי שאולי זה באמת לא הלו"ז שבגללו התעכבתי, אלא המקום הלא מודע שעובד אצל כולנו שעות נוספות.
למה את שואלת פה חתיכת שאלה, שמראה שיש לנו פה עסק עם מישהי רצינית שמבינה שהדרכה זה לא רק איזה טייטל של כבוד ביישוב וסימן אצולה יישובי שזוכות לו רק משפחות מלוכה,
אלא הרבה מעבר לזה. זה תפקיד. מחוייבות.
או כמו שרבן גמליאל כבר הגדיר את זה 'כמדומין שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם'...
ומהמקום הזה פתאום קול קטן לוחש לך מהבפנוך של הנשמה: רגע, את באמת מרגישה שהתפקיד הזה יושב עלייך טוב? מתאים לך במידה?
והקול הקטן הזה שלוחש לך מגביר את הקול יותר ויותר,
פתאום הוא כבר צועק לך באוזניים, מרעיש לך את הלב בדציבלים שלא בריא להיחשף אליהם. ומטריד. מאד מטריד.
ואולי הלא מודע שלי, לחש לי: רגע, מה איתך? את, גמרת לבנות את עצמך? ללמוד? להתחזק? איך את יכולה לענות תשובות? מי שמך?!...
והמחשבות האלה עשו לי דה-ז'וו קטן: לפני כמה שנים קפצתי ראש למים עמוקים, הציעו לי תפקיד מסויים, והלכתי עליו בלי לחשוב ולהתפלסף עליו יותר מידי. אהבתי את זה, רציתי בזה, אז אמרתי כן.
ברגע שהתחלתי, התחלתי לקלוט מה זה (והאמת גם התגובות של כל מיני נשמות טובות עזרו לי להרגיש את זה), ומבפנים התחילו גם השאלות של עצמי את עצמי אם עשיתי בשכל, אולי הייתי צריכה להתחיל יותר בקטן, ועם השנים להגיע לשם.
אחרי שבועיים, שלושה, שהמחשבות האלה הם החברות הכי טובות שלי ומופיעות לי אפילו בחלומות, הייתי בשיעור של הרבנית שרה אליסף שסיפרה שבאחת השנים הראשונות של מכון אורה הם ישבו כל הצוות בישיבת צוות וכל אחד היה צריך לומר משהו, והיא הרגישה כ"כ קטנה ולא ראויה לדבר ליד כל הגדולי עולם שהיו שם ומלמדים שם.
וככה, בעוד שהיא מתערבבת בהרגשות האלה, עוד לפני שהסבב הגיע אליה, אחד הרבנים שתורו הגיע אמר שהוא מרגיש כל כך קטן לדבר ליד כל הרבנים הגדולים שיושבים שם.
ואז היא מספרת, שהרב ביגון דפק על השולחן ואמר: אני קטן, ואתה קטן וכולנו קטנים, אז מה אז בגלל זה לא נעשה כלום?!.. לא, אנחנו קטנים ובכל זאת נעשה עם הקטנות שלנו את כל מה שאנחנו מסוגלים!
והמשפטים האלה ננעצו לי במרכז הלב.
'נעשה עם הקטנות שלנו מה שאנחנו מסוגלים!'
פתאום הרגשתי ציפור קטנה בלב ששרה לי סולו.
ומאז אני יד ביד עם הסיפור של הרבנית שרה אליסף והאמירה המדהימה של הרב ביגון.
כל החיים אנחנו במטרה של להתקדם. לגדול. להשתלם.
זה לא שיום אחד נגיע לטופ ואז ממרומי האולימפוס נתחיל לעשות.
החניכות שלך לא צריכות איזה טופ מודל של המדריכה המושלמת המוערצת.
להיפך. לפעמים קל להעריץ דמויות כאלה, אבל הם גם מייאשות ונתפסות כבלתי ניתנות להשגה.
הפעולה הכי טובה שיכולה להיות לחניכות שלך זה לראות מדריכה שכל החיים שלה שואפת ליותר, שהיא בת אדם ולא מלאכית עם כנפיים ורודות והילת נצנצים, שהיא עובדת על עצמה, מתקדמת, רוצה להיות טובה יותר ועושה גם דברים בשביל זה.
כי בינינו, (בלי לבאס, כן?!) את הפעולות, המתודות, והצ'ופרים רוב הסיכויים שהם לא ממש יזכרו, אבל אם יש משהו שייצרב להם חזק בהארד דיסק של הנשמה זה מי שאת.
השאלה הזאת שלך אלינו מראה שאת בשביל עם הסימון הנכון.
עכשיו נשאר לך להמשיך וללכת בעקבותיו.

בהצלחה גדולה ומועדים לשמחה
תאיר
tair.makshivim@gmail.com