שאלה
(מתוך הספר "[שמחת תורה]" – יורם טהרלב)
"כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה*לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ, תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת-הַעֲבוֹט, הַחוּצָה. וְאִם-אִישׁ עָנִי, הוּא*לֹא תִשְׁכַּב, בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים, פרק כ"ד פסוקים י' - י"ג).
בפרשת כי תצא, התורה מציירת לפנינו תמונה מאוד נוגעת ללב:
אם אדם חייב לך כסף ולא מחזיר, ואתה רוצה לגבות את החוב/לקחת את העירבון, אז [אל תיכנס אליו הביתה] לקחת את המגיע לך לפי חוק!
ועוד: אם זה הבגד [היחידי] שיש לו – עליך [להחזיר לו] את הבגד כשיגיע הלילה, כדי שיהיה בו במה לישון.
במשפט מסכם ל2 מצוות אלה:
גם אם החוק לצדך, יש חוק שהוא מעל החוק – ה[חמלה]!
אבל אפשר לשאול: חמלה זה דבר שיש לכל בנאדם נורמאלי, לא רק בתור מצווה, החמלה לא דורשת לימוד, היא [תכונה טבעית]!
אז השאלה היא – איך אדם נורמאלי יכול להגיע למחשבה של [לא] להחזיר את הבגד (או משהו דומה) למשך הלילה?
על מקום החמלה בתורה, כותב שד"ל – [הרב שמואל דוד לוּצאטוֹ]:
"אם נחפוץ להדריך את הילד בדרך הטובה, ושתהיה הדרכתנו [מועילה באמת לתיקון מידותיו], אין לנו אלא [להשתדל ולהוסיף] כוח ואומץ להרגשת החמלה הטבעית הנטועה בליבו.
שאם נרגילהו לראות מעשי אכזריות, ולשמוע תהילות לאומץ לב, אין ספק שתחלש החמלה בליבו!
הילד ה"צוחק לזעקת בהמה" (=או ל[דבר אכזרי] אחר), יצחק (=יכול להגיע לכך שיצחק) ביום המחר לזעקת אביו ואמו (=לדברים הרבה יותר גרועים)..." (שד"ל על החמלה וההשגחה).
שד"ל כותב שחמלה זה דבר מולד – אבל בר שינוי.
אם האדם נחשף לאכזריות, אפילו הקטנה שבה, היא משפיעה עליו
.
לכן על האדם להשתדל בלעבוד על מידותיו, על הרגשת החמלה שמסתתרת בו שרוצה "לצאת לחופשי".
פרשת "כי תצא" באה במיוחד יחסית בתחילתו של חודש אלול, שהוא חודש [הרחמים] והסליחות.
ישנו עניין נוסף בימים אלה, שהוא ש[אנחנו] נרחם ונסלח לחברינו – והקב"ה יעשה לנו מידה כנגד מידה.
ואיך נגיע לאפשרות שנעשה זאת בשלמות? בעזרת עבודה על המידות שלנו.
אז קדימה לעבודה!
שבת שלום וחודש טוב!
חברים מקש