שאלה
בוע טוב! קוראים לי דבורה, בת 14. אני גדלה בבית דתי, מדהים וטוב. יש לי הרבה קשיים אמוניים, וכבר שלחתי לא פעם שאלות. אבל כל שאלה בפני עצמה, אז הנה עניין שמציק לי מאוד.
סבתא שלי, בת 80 וגרה בחול. היא פחות או יותר חיה בשביל הרגעים שאנחנו, הנכדים שלה, הנינים שלה
והילדים שלה, מבקרים אותה. אני אוהבת אותה מאוד. חשוב לי לבקר אותה כמו שחשוב לי להתפלל בבוקר, כי אני יודעת שזה מחייה אותה כמו שתפילה מחייה אותי. אבל גם קשה לי, קשה לי מאוד. לפני פחות מחודש, טסנו לחול, כל המשפחה בפעם הראשונה. 12 כרטיסים, ממש הקרבה. התרגשנו חודשים, וגם סבתא. היא חיכתה לזה, אוי איך היא חיכתה לזה. שמעתי את זה בקול שלה בטלפון. באיך שהיא אמרה, "נתראה בקרוב" ולא סתם "ביי". וחיכינו וחיכינו, ואז עלינו על המטוס. וממש ברגע הזה, הרגשתי את זה. את היצר הרע של חו"ל. זה ממש יצור, אני משוכנעת שהוא קיים.
אני כבר הבטחתי לעצמי, ניתקתי את עצמי מהעולם של סרטים. לא רואה סרטים. לא רוצה לקרוא אפילו את הספרים שעושים מהם סרטים. אלה עם האקשן או סיפור האהבה והפנטזיה וכל מה שמחוץ לעולם וגורם לך לא לחשוב ולהיכנס לעולם אחר. זה הקסם בזה, ובעיקר ההרס. העולם שלא נותן לך להיות אמיתי.
ואז עולים על המטוס ולכל אחד יש מסך משל עצמו והאח הקטן שאני אמורה לשעשע כל הזמן שאנחנו על המטוס נרדם ממש מייד ויש רק אותי והמסר ואיש האמונה והמשניות "והתבהרות" והפנקסים והמחברות ומה לא הבאתי בעצם כדי להציל את עצמי מלהיכנע. וזה בעצם עובד, כמעט כל הזמן. ונוחתים ברומא, ועוד מטוס לאתלנתה ומשם לפלורידה ולבית של דודה שלי ואין כבר מטוס לעוד שבועיים ויש סבתא ויש בני דודים והילדים שלהם ואז פתאום קולטים שהניסיון רק התחיל. כי זה לא המטוס, זה יצר הרע של חו"ל. זה העובדה שאני לא יכולה לברוח לאן ומתי שאני רוצה, אין לי כותל לשבת ליד ולבכות, אין לי את בית הכנסת המוכר עם עין איה וחבילת טישיו למקרה שאני פשוט צריכה לבכות עם עצמי. אין שקט. יש רעש. יש מוזיה שאני לא רוצה לשמוע. יש צורך לצאת לבלות עם כל המשפחה במקומות שאני לא רוצה להיות. מבלים. שוחים בבריכה בגינה של הדודים. משחקים עם סבתא. יוצאים לקניות. שוחים עוד קצת. ובעצם לא עושים כלום. החשק לקרוא בספרים הקדושים יורד. אין חשק להתפלל. אין איפה, אין פינה שקטה. אין לבד ואין שקט. לא פנימי ולא חיצוני. לא שיש רעש פנימי, ש
תשובה
דבורה יקרה
בתור התחלה חייבת להגיד לך שאת נערה מופלאה.
את האמת, אני מקנאה בך. שתדעי.
הגעת למקום מאוד גבוה בחיים. בהירות ההכרה שלך בה´, הרצונות שלך מבוררים, את יודעת מה חשוב בחיים ומה לא, וממה כדאי לך להתרחק ואיך את הולכת לבנות אישיות שמחוברת לקדושה ורואה בה את יסוד החיים.
קבלת מתנה גדולה, קבלת את סבתא שלך ואת היכולת שלך להפגש איתה אחת לכמה זמן. היא רואה את בך את האור והתום והחיות ואת שמחת הנעורים והמפגש הזה מציף אותה באושר, מעורר בה כוחות חיים. לכי תדעי כמה טוב את עושה לה שאי אפשר למדוד אותו וכמה כוח זה נותן להאבק במחלה שלה ולדעת שיש לה בשביל מה לחיות.
אלוקים בוחר לכל אחד מאיתנו בדיוק הכי מושלם שיש ובהתחשבות ברקע, בתנאים,
בכוחות הנפש, בכלים, במשפחה, בתקופה ובכל פרט את הנסיון הכי מתאים.
והוא, בחוכמתו ובטובו יודע שזאת הדרך שלנו להרחיב את הכלים, לגדול, להוסיף טוב בעולם ובעצמנו. מי שה´ בוחר בו לעבור נסיון זו הבעת אמון ענקית.
אני חושבת שמבחינתך, כל נסיעה שלך לחו"ל היא נסיון. ובדרך של הנסיון הזה ה´ נמצא איתך ואומר לך :"מתוקה שלי, גם זה לגמרי לגמרי ממני". ה´ רוצה שתבני בתוכך קומה בנפש של לעבוד אותו ממקום של מורכבות, של שממון, של טומאת ארץ העמים, של איסוף נקודות טובות במקומות שאת חווה אותם כמחשכים.
ועוד משהו, לפעמים אנחנו צריכים לחשוב גם על העתיד, ולשאול את עצמנו: אם נמנע ממעשה מסוים איזו תחושה תהיה לנו בעתיד? תחשבי על זה שאם לא היית הולכת ובוחרת להשאר בסביבה תומכת ומוגנת תהיה לך תחושת החמצה, תצטערי שוויתרת. וזה יהיה לך הרבה יותר כואב.
יש לי כמה הצעות בשבילך:
1.להכין תפילות. שבוע –שבועיים לפני הנסיעה להתחיל סדרת דיבורים עם ה´. במילים הכי פשוטות, כמו עם חבר טוב. לשתף בכאב, לפרוש בפניו התלבטויות, לבקש עצה, להפיג בדידות וגם לבקש אמונה. לבקש ממנו שיתן לך את המתנה הזו שתהיי איתו תמיד. להגיד לו: "תודה שנתת לי את סבתא ואת ההזדמנות להיות איתה. כשמגיע הזמן שלנו להיות יחד תן לי להיות עם סבתא בשמחה ותסיר מעלי את כל הדברים שמפילים אותי , תעזור לי לגלות אותך מתוך החושך וההסתרות, ולהצליח עד כמה שאפשר להתרחק מכל מה שמכווץ ומחליש אותי, וגורם לי לאבד דברים שחשובים לי. אני הולכת לעשות את הטוב הזה, שזה מה שאתה רוצה ממני ואתה הולך איתי". תפתחי את הלב שלך אליו ותבקשי עזרה בכל פרט. תבקשי שאחרי שאת חוזרת יעזור לך לחזור לטהרה ולקול הפנימי שמכוון אותך לרצות כל כך הרבה טוב.
2.לשתף הורים או חברה-לספר ולקבל מילים טובות של חיזוק אמון בעצמך ובכוחותיך ולדעת בוודאות שאת עושה את הדבר הנכון.
3.אהבתי מאוד מה שכתבת, אולי תנהלי יומן שבו את כותבת מה את מרגישה וחושבת. הכתיבה מעוררת מודעות, הזדהות פנימית וגם מאפשרת לך להגדיר דברים באופן הרבה יותר ברור. פתאום את רואה כמה טוב את עושה, ואם את מתלבטת בנושא מסוים מותר לך לחשוב איך לשנות או לתקן משהו שעשית ולא מצא חן בעיניך עד הסוף.
4.להכין לעצמך תחליפים מראש ולתכנן אותם. למשל: בזמן שמקרינים סרט במטוס את מנסה לעבור למקום רחוק יותר, אם זה לא אפשרי, עוצמת עיניים ושומעת מוזיקה שהבאת. קוראת ספרים בעבודת ה´ שלקחת איתך קצת בקול, כותבת דברים. וכל זה בנחת וכמה שאת יכולה.
5.לדעת לשחרר. עם כל גובה החיים המופלא שלך, יקרה, חשוב שתזכרי שאנחנו בני אדם ואחרי שנסינו לשמור על עצמנו בטוב אנחנו יכולים לפעמים ליפול. וזה בסדר. זה חלק ממי שאנחנו. השאלה היא רק מה עושים אחר כך? איך קמים עם אמון בעצמנו? איך לא מבטלים את כל מה שעשינו עד עכשיו בגלל דבר שפחות הצלחנו בו?
ב"הצלחה ענקית יקרה,
תמשיכי לגדול בעבודת ה´ מתוך שמחה,
מעריכה מאוד,
נועה, חברים מקשיבים