שאלה
לכבוד הרב שלום רב.מרואש אני מתנצל על האריכות..
שמי י.... ואני בן שלושים.מאז הצבא אני מזגזג בין עבודות. העבודה הכי ארוכת טווח שהייתה לי היא 3 שנים.
תמיד בער בי הרגש שתתקדם,זה לא בשבילך. אז נכון שמצד אחד זה קצת עוקץ כי כל החברים בעבודה מסודרת כבר כמה שנים טובות והחסכונות שלהם,בלי עין, שהקב"ה ימשיך להשפיע עליהם מטובו הבלתי מוגבל.
אני יודע שהעולם (מלשון העלם) הוא מסך,וכל היצרים והפיתויים הם, כמו שאמר מישהו חכם-הם בועת סבון, אתה מנסה לתפוס ובעצם אין שם כלום.
אני לא מתחרט על מסלול חיי,פגשתי בחיים אנשים מדהימים ולמדתי הרבה על עצמי,על החיים, על היהדות.רכשתי חברים לחיים.
אני נשוי טרי,תודה לאל,ובהפתעה גמורה פיטרו אותי ממש לפני החתונה. אין בזה להפיל את רוחי אבל שאלתי היא: אם הכל זמני והעיקר הוא עולם הבא עד איפה חובת ההשתדלות פה בעולם?
יש בי רצון עז להוכיח (לעצמי מעל כולם) שאני יכול, יש בי מה להציע, יש לי כוח להראות לכולם 'הנה השם עשה לי כך וכך..הביא לי כך וכך ..' לא לצורך כבוד אלא באמת למען שם שמיים.אני רוצה לפרוץ .
אבל מצד שני יש בי משהו שאומר לי (וזה די תמיד מנצח) ''דיי תישאר קטן, אל תבלוט. תעשה איזה עבודה ולך הבית.מה אתה משחק אותה מלך העולם, אתה קטן..וכו וכו.. ואני נכנע.ואז אני מזגזג בין עבודות. (אולי בגלל עוונותי גם זה משקל)
הקב"ה נתן כוחות עצומים לאדם. "תנו עז לאלוקים" אומר רבי חיים מוולוז'ין ב'נפש החיים' (ותודה לרב זמיר כהן על סדרת הרצאות מדהימה בנושא) אומר כביכול ההגה בידיים של האדם אם להגביר אורות ועולמות או חלילה להרוס או להחשיך וכו..
איך אני מתגבר על מחסומים שבתוכי? שנכון צריך ענווה ומצד שני רצון להוכיח לשם, לעצמי שרצון חזק יוביל אותי לכל מקום שארצה??
אשמח להמשיך להתייעץ איתך על דברים אחרים. עשה לך רב נאמר במסכת אבות.פשוט פה שאתר כל פעם יש רשימת רבנים אחרים וזה מבלבל.
תשובה
שלום י.
כדי שנוכל לקיים את מה שאתה מבקש – יש צורך בשיח הרבה יותר אינטנסיבי, הרבה יותר מהודק ומבורר, שנדייק בו האחד את השני וכדו'. כמובן שהטוב ביותר הוא פנים אל פנים, אולם אנחנו ננצל בנתיים את הכלי האינטרנטי למה שניתן לעשות בו, ונראה לאן דברים יתקדמו.
האם אפשר לבחור בדרך שלישית ?
המכנה המשותף של שתי הדרכים שאתה בוחן הוא שאתה מבקש לקבל החלטה עקרונית, שיטתית, המכילה את כל ההתנהגות שלך ואת כל החתירה שלך, ונותנת מענה לדילמה שבין "ענווה" ו"עז".
ואולי יהיה נכון יותר לתת אמון במה שאתה חש בהווה. לאמור: בלי להיכנס ליותר מידי אידיאולוגיות ותכנונים, בלי להיכבש על ידי הדאגות והפחדים וכד', פשוט לתת אמון בעצמך, ולעשות את מה שאתה מאמין שניתן לעשות – כמובן שתוך התייחסות לסובב אותך ולכך שלא אתה המעצב היחיד של העולם שבו אתה חי.
לא להזדקק לצורך להוכיח לעצמך, אלא פשוט לפעול מתוך אמון פנימי.
מה מפריע ללכת בדרך זו ?
כל טוב