ראיתי סרטים לא צנועים - לבנות

שלום לך יקרה,
אני מניחה שהיית צריכה הרבה כנות כדי לפנות אלינו,
השאלות האלו הן מסוג השאלות שיכולות להישאר בתוכנו,
ושנמשיך להתבלבל ולהתייסר בגינם,
וצריך הרבה גבורה כדי לפרוץ את המעגל הזה ובעצם לשאול ולנסות לחשוב מה עושים.
הרבה מאד בנות, דתיות וצנועות חולקות תחושות כמו שלך. אצל כל אחת זה יכול להתבטא בצורה שונה, אבל החל מתחילת גיל ההתבגרות (בערך סביב גיל 12 או אפילו קצת לפני) מתעוררות תחושות ומחשבות מיניות.
וככל שעולים בגיל זה מתבגר.
זה דבר טבעי ונורמלי לחלוטין. ואפילו יותר מכך, זה דבר רצוי.
כמו שהנפש שלך מתבגרת ומעמיקה, כמו שהגוף שלך משתנה, כך גם בנושא של המיניות.
התחושות שאת חווה עכשיו, בינך לבין עצמך, הן אלו שיגרמו לך להימשך לבעלך, לרצות לחלוק איתו, לא רק נפש, מחשבות ונשמה (שאלו דברים חשובים ביותר- בכלל, ובפרט בחיי נישואים) אלא גם- גוף! שזה לא פחות חשוב בחיי נישואים.
בחורה שהייתה כותבת לי, שהיא לא מרגישה תחושות של מיניות, שאין לה מחשבות בנושא, זה היה מדאיג אותי. זה היה מצביע על כך, שיש משהו לא תקין בהתפתחות שלה. משהו לא בריא. ולכן אני שמחה לשמוע, שאת חווה רגשות שכאלה.
יחד עם זה בוודאי שהשאיפה היא לשמור את כל הכוחות האלו דווקא לזמן שלאחר החתונה,
לזמן שאז יהיה לתחושות האלו מקום חשוב,
שהם יהיו חלק טוב וקדוש מהקשר שלך עם בעלך.
ובינתיים, מכיוון שהיצר מתפתח ועדיין אין לו איך לבוא לידי ביטוי,
וקשר גופני הוא עתידי יותר,
ויהיה בזמן מאוחר יותר,
הכוחות האלו רוצים לצאת אל הפועל בדרך כלשהי,
על מה שיותר זמין וקרוב,
באמצעות סרטים, אתרים וספרים שמעוררים את היצר ומגרים אותו,
גם אם מודעים לזה שזה תחליף ושהוא זמני מאוד..
החווויות האלו הן "חד פעמיות", ריגושים חד פעמיים,
והם תחליפים, פשוטים,
שמורידים ומנמיכים את הערך של האהבה, של קשר בין איש לאישה,
קשר שכולל חיבור בנפש, חיבור ברגש וגם חיבור בגוף,
קשר שאחרי מעמד של חופה הוא קשר קדוש ועליון.
והתחליפים רק מוצאים ממנו את כל הפנים, ומשאירים את החוץ,
רק את העיסוק בדברים החיצוניים,
וכשזה בלי קדושה, אין לזה עומק, ערך, נשמה.
וכך ספר החינוך מסביר את הסיבה לאיסור "ולא תתורו אחרי לבבכם"- לא ללכת אחרי התאווה,
כי זה נותן יותר מדי מקום ליצר בלי הביטוי הפנימי שלו.
וכפי שאת כותבת, את לא רוצה להסתפק בזה.
אז מה עושים?
את כותבת שכבר הפסקת וזה אומר שעשית את רוב הדרך..
וכמו שאת כותבת העבודה שלך עכשו זה להתגבר על ההרגשה הרעה.
להרשות לעצמך לסלוח לעצמך.
להאמין שבאמת הקב"ה סלח לך.
להאמין שבכח שלך להמשיך הלאה ולא לחשוב יותר על מה שהיה
יצר הרע רוצה להעצים ולהגדיל את הנפילה ולהוסיף להרגשה הרעה שלך בדיוק כדי שתחשבי,שלא שווה לנסות בכלל ומתוך כך לשקוע ביאוש, בחוסר אמון בכוחות שלך, באפשרות שלך לקום ולהתקדם. .
אל תתני לו לייאש אותך. תאמיני שאת מסוגלת. תאמיני בקב"ה ששמח בכל צעד קטן שאת עושה.
הקב"ה יכול להכיל אותך ולאהוב אותך גם ברגעים הקשים יותר וגם בטובים יותר. גם אם הם קיימם באותו זמן.
תחשבי כמה כח נדרש מצידך כדי לשלוח שאלה כזאת, כמה כנות ומודעות עצמת, כמה אמת, ואומץ,
לא לפחד להגיד את מה שצריך ולבקש עזרה.
זה מראה שבאמת יש לך כוחות שמחכים לצאת,
שאת מסוגלת להתגבר ולהתמודד.
זכרי שהחיים שלנו תמיד בנויים מנפילה והתקדמות וחוזר חלילה, וצריך לדעת ולהאמין שהרגעים הקשים האלו הם אלו שמוציאים מאיתנו הרבה כוחות חדשים ומראים לנו שאנחנו מסוגלים למה שלא חשבנו.
ודווקא המקומות האלו יצמיחו אותך,
למקום הטהור שאת רוצה להיות בו.
לכן אל תתייחסי לנפילות כלל, אלא למאמצים לחיות חיים טהורים.
ובינתיים,
נסי לחשוב לאן את יכולה לכוון את כל השאיפות שיש לך,
ממה את יכולה לעשות בינתיים עם כל כוחות החיים שלך,
לאיזה עשייה ברוכה לנווט אותם,
לחסד, לעזרה לחברות,
לפעילויות שיביאו לידי ביטוי את כוחות הגוף הקיימים בך כמו ריקוד, התעמלות, יצירה וכו´
ובמקביל להשתדל כמה שפחות לעורר את היצר בדיבורים,
בסרטים בכתבות ובמחשבות.
יש ספר של הרב יהושע שפירא שנקרא "תשוב תחייני" שמדבר על הנושא ומאוד מומלץ. וספר חדש שנקרא "כי בא אורך" שבדיוק מדבר על השאלה שלך ושאלות דומות.
בהצלחה רבה!
את מוזמנת לפנות אלי למייל אם תרצי,
נעמה tepernaama@gmail.com