שאלה
שלום הרב.
ב"ה הכל טוב!! ב"ה אני עובדת, לומדת, יש לי משפחה מקסימה. ב"ה!!!
חודש קשה עבר על כל עמ"י ואני בחיי הפרטיים מרגישה שאני כל כך שקועה בעצמי היה לי נורא קשה לצאת מהאני העצמי ולהיות חלק בכלל ישראל.
הבעיה אצלי מתחילה במחשבות שיש לי בראש, מחשבות שקצת תוקעות אותי בתחומים רבים. אני פניתי לייעוץ וטיפול אבל רציתי ברשותך לפנות גם אליך על מנת לשתף ולקבל ממך עצה.
יש לי כל כך הרבה מחשבות על החיים-
אני יכולה במהלך היום לדוגמא בעבודה לחשוב על החיים, על איך שכולנו כל כך אנושיים- לכולנו יש צרכים, כולנו מתבגרים- יש מעין רוטינה חוזרת. ביום יום- קמים, עובדים, חוזרים הביתה ולישון. מעבר לזה- גם ברמה כללית הרוטינה חוזרת על עצמה: גדלים, בי'ס, לימודים, עובדים, מתחתנים, מזדקנים- מסע החיים.
הבעיה אצלי שבראש שלי- כשאני חושבת על זה פתאום נכנסת בי מחשבה של ייאוש- חוסר חשק להיות חלק מהשגרה הזאת, מהמסגרת הזאת. כל הסיפור נראה לי כל כך סתמי.
מחשבה כל כך מפחידה שמוציאה ממני חשק, מוציאה ממני חיות - ואני מסוגלת לשקוע במחשבה הזאת ובמבט הזה על החיים. אני שקועה במחשבות הללו ותוך כדי ממשיכה בעשייה להמשיך - כשמבחוץ הכל נראה בסדר, אבל מבפנים מתחוללת בי סערה!!!
התשובה שאני עונה לעצמי היא שעל פניו זה נכון- שגרת החיים באמת ריקה ללא עבודת ה'. אז בכח אני מנסה להשקיע בעבודת ה', אך ברגע שקשה לי ואני רואה שאני לא מצליחה ולא שלימה עם זה אני מרגישה שהכל מתערער לי ושוב אני נכנסת למחשבות שהכל סתמי. זה מעין מעגל שחוזר על עצמו.
מעגל שחוזר על עצמו ומוציא את החיות, את הרצון להתקדם, רצון לצאת לפגישות (דייטים), חוסר רצון להתקדם בזוגיות לחתונה - שלא נדבר על ילדים.
אולי זה לא נשמע כלכך נוראי - אבל אני מרגישה כל כך תקועה! כואב לי ואני מפחדת מצורת החשיבה הזאת- שכולנו אותו דבר. אני מרגישה שאין בי רצון טבעי להיות - יש את האמונה שהיא נותנת לי משמעות לחיים בלעדיה אין לי כלום. ושהאמונה מתערערת כל החיים מתערערים.
ואני מתערערת כלכך בקלות- אני לא יודעת לבחור את הדרך. דוגמא: אפילו בלבוש- קשה לי עם כללי הצניעות- אני מקפידה עליהם- אבל בכח לא מרצון, וכשאני חושבת אולי לקצר טיפה את השרוול אני נכנסת למחשבות:
אם אני לא מקפידה על זה אז אני לא חזקה באמונה שלי, ואם אין לי אמונה אז כל היציבות בחיים מתערערת.
אני חושבת: או הכל א
תשובה
בס"ד
שלום רב,
בחתימת השאלה שלך ביטאת את מצבך: "קשה לחיות ככה בדרך חיים של ´שורדת את החיים´. אני רוצה לזכות ולחיות את החיים!!! מתוך רצון ושמחה!!"
את בהחלט צודקת באבחון שלך את מצבך (שהוא מצבם של אנשים רבים בעולם): 'חיים בהישרדות'.
כאשר אין טעם ותכלית לחיים, אין משמעות, אין מטרה שלמענה מוקדשים החיים אז כל מה שמבקשים להשיג אלו הנאות חומריות. מסע החיים מתנהל במעגלים, כל החיים כמו שיטוט בקניון: פה עוצרים לקנות משהו ושם עוצרים לאכול משהו.
את צודקת שהתשובה לכך נמצאת בנשמה, ברוח, באמונה.
אבל התשובה האמונית שאת נותנת לעצמך מאוד חלקית ומצומצמת לכן לא מסייעת לך: "שגרת החיים באמת ריקה ללא עבודת ה´ אז בכח אני מנסה להשקיע בעבודת ה´".
עבודת ד' הופכת חלק מהשיגרה. גם בעבודת ד' יש מצב של השרדות: כמו שחייבים להסתרק בבקר כך חייבים ליטול ידיים; כמו שחייבים לשלם במסעדה כך חייבים בברכת המזון... זו גישה טכנית יבשה לכן קשה לקיים אותה ובוודאי אי אפשר להתמלא ממנה חיים ושמחה.
הנשמה שלך זועקת, עליך להקשיב ולתת מענה לנשמה - שם נמצאת האמונה החיה ומשם תבוא השמחה.
בכל מצווה שאת מקיימת: עשה או לא תעשה, בכל תפילה ולימוד, תני מקום מרכזי לנשמה.
התפילה שלך היא לא קריאת מילים מהסידור אלא דיבור מתוך עומק הלב עם הקב"ה. המילים בסידור הם גוף התפילה, המחשבות והרגשות שלך הם הלבוש של התפילה.
באכילתך תחשבי שהקב"ה הוא 'האכר', הוא מגדל עבורך עגבניה ומלפפון. הוא 'האופה' את הלחם... ההנאה מהאוכל מתחילה בקיבה ומשם עולה לשמח את הנשמה בטוב ד' המתגלה באכילה.
מסע החיים אינו חוזר על עצמו. יש אמנם שיגרה: עבודה - משכורת - לימודים - מבחנים... אבל בתוך כך מתקדמים כל הזמן: לידה - ילדות - נעורים - בגרות - צעירות - הורות - סבאות...
כמו שהגוף משתנה והתפקיד בחיים מתפתח כך צריכה להתקיים צמיחה רוחנית. הנשמה צריכה לגדול ולהתאים עצמה לתפקידה: לא דומה נשמתו של ילד לנשמתו של נער. להורה יש אחריות לפרנס את ילדיו, אבל האחריות המהותית שלו היא להתפתחות הרוחנית של ילדיו, כיצד חוויית הילדות שלהם מעצבת את נשמתם.
לכל אחד מאתנו דמות של סבא וסבתא. יש והם דמויות מלאות השראה וממלאות כוח, יש שהם דמויות שמבקשים לשכוח אותם.
גם את תהיי יום אחד רעיה ואמא ואח"כ סבתא. כל מה שקורה לך היום אלו ההכנות לקראת התפקידים הגדולים הללו.
בחברה של היום יש לכל אדם אפשרות להיות מעורב בקהילה שלו. להשפיע טובה וברכה סביבו. זהו מרכיב גדול בעבודת ד' - להיות איש חסד.