מה עשיתי רע שהזיווג שלי כל כך מתעכב?

שלום גם לך,
קודם כל, סליחה גדולה על העיכוב בתשובה (כאילו מה שחסר לך זה דברים שמתעכבים...)
זה התעכב בממשק ואז עוד קצת אצלי, ואולי אני לא אמורה להגיד את זה וזה,
אבל בתור אחת שמכירה פחות או יותר את הסיטואציה מקרוב, הייתי צריכה את הכמה ימים לחשוב על השאלה שלך ולא לשפוך ערימת קלישאות ולסגור עניין.
את שואלת למה הזיווג שלך מתעכב? אז פעם מישהו חכם אמר שעדיף לחיות עם שאלה אחת טובה מאשר עם הרבה תשובות שהם פשוט לא.
יש דברים שאין לנו מושג בהם, איך הילדת כאפות עם השיער המקורזל, השמנה, שלא גמרה תואר ובכלל לא חשבה להתחתן עוד, וסתם יצאה כי זה מה שכל החברות שלה עשו,
מצאה את הנסיך שלה כבר על הבחור הראשון שהיא פגשה והם מאושרים בטירוף ודוהרים כל יום יד ביד לעבר השקיעה.
וזו שכל התיכון הסתחבקה עם כולם, והחליפה חברים יותר מגרביים מזמן כבר חובקת זוגיות מאושרת וילד.
ואת. באמת, מה לא עשית: התפללת. השתדלת. השקעת. בטחת. מיצית. מיצית למצות.
ו...נאדה. כלום. גורנישט מן גורנישט...
והשאלה הכל כך אמיתית צועקת ממך גם בלי שתרצי, ריבונו של עולם, איך יכול להיות דבר כזה?!
שדווקא אני שמשתדלת כ"כ להיות בסדר ואקסטרה, ככה נשארת לבד?
מה אנשים יחשבו שלא שווה ללכת איתך?
מה אני בעצמי אמורה לחשוב? ...
מה כבר ביקשת? אהבה? הדבר הכי בסיסי וטריוויאלי?!
וזה פשוט כבד. פטיש חמש קילו שמאיים לפצפץ לך את הלב.
ו..אולי לפעמים פשוט כדאי להרפות.
נכון שחשוב להשתדל, ולהתפלל, ולפעול, אבל את יודעת מה הגבול של ההשתדלות?
עד שאת מרגישה שאת ´אכזרית´ עם עצמך.
ז´תומרת שאת מכריחה את עצמך לעשות. כי את חייבת. וזה מה שיביא לך את האחד.
לא סתם דוד המלך מלמד אותנו ´הרפו ודעו כי אני ה´´.
לפעמים דווקא שמרפים, אז נותנים לקב"ה להיכנס ולפעול.
גם הים סוף הפרטי שלך אולי יבקע, כמו שהוא נבקע בפעם הראשונה בהיסטוריה,
כשנחשון קפץ בלי לחשבן חישבונים ורק כשהמים כבר עברו לו את האף, והיה נראה שזה הסוף שלו, דווקא אז משהו נפתח.
ושלא תביני לא נכון, להרפות ממש לא אומר, לשבור את הכלים ולא משחקים ושההלכה יכולה מבחינתך ללכת לחפש ת´חברים שלה למה את דיפדפת הלאה.
אלא להרפות יותר במובן של: לא מתי זה יקרה וכמה ה´ חייב לי, ועשיתי כ"כ הרבה, אז יאללה...
אלא פשוט לקחת נשימה עמוקה, ולהשליך את עצמך עליו.
שלא משנה מה, את זורמת איתו, וכנראה הוא יודע מה הוא עושה ומתכנן לך.
להחליט לחיות את היום. ליהנות ממה שיש לך בכאן ועכשיו. למצות כל רגע עד תום. לשמוח. להתלהב. להתרגש. לשחרר. ליצור. לזרום.
לכבות את הצ´קאלקה של כל-יום-שעובר-ואני-עוד-רווקה-זה-אסון-נוראי.
ואני כותבת לך, והאצבעות רצות על המקלדת אבל הלב בקצב אחר, משלו,
מרגיש כמה קל לומר וכמה קשה ליישם בעצמו.
כי אם רק היו לוחשים לך באוזן: אין, גיל 27, הוא יבוא מקסים ומדהים, כל החלומות שלך בריבוע ויותר מזה, ברור שהיה לך הרבה יותר קל עכשיו.
בכיף ענק היית מעבירה את השנתיים האלה, למה יש לך דד-ליין. פג תוקף לרווקות וללבד המבאסים פלוס האלה.
חלק ואפילו חלק גדול מהסיפור זה שמאיפה לך לדעת מתי (ולפעמים יש גם את היצר הרע הנוראי הזה שמנקר לך ולוחש ואם בכלל...).
אבל בכל זאת. למרות ועל אף. את מחליטה להפסיק לחיות במוד של חיים כתוכנית כבקשתך.
אלא משתדלת להבין שיש כאן משהו גדול יותר. שאת חלק ממנו. והקב"ה יודע מצוין מה הוא מתכנן ועושה איתך.
זה לא שהוא שכח, או התפלק לו, או הוא והמלאכים שם למעלה החליטו לעשות עלייך ריאליטי סטייל המופע של טרומן ולהסתלבט על חשבונך שעות נוספות בשמים מול מסכי פלזמה ענקיים כשאת פה למטה כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמך ומרגישה שמיום ליום רק נגמר לך החמצן באוויר.
עכשיו זה הרגעים שאת עוצמת עיניים ומשליכה את עצמך על הקב"ה ומאמינה שכנראה זה מדוייק.
למרות שזה קרה והדרך התמשכה לך ולמרות שלא ידעת איך זה בא לך, ואולי גם אף פעם לא תדעי ולא תביני.
אבל מסתבר שזה קורה שהדרך מתמשכת, זה קורה ויש ללכת ללכת.
ואם כבר את צריכה ללכת אז בגב זקוף, לא בזחילה (עובר גם יותר מהר..), בראש מורם, להתמקד במה שיש ולהשתדל ליהנות מהנוף, מהאנשים.
לצלוח עוד יום עם חיוך, ולדעת שאת בונה את עצמך ועושה הכל, ככה שכשהוא יבוא אי"ה, אז ה-50% שלך בבית שלכם יהיו 120%.

תחל שנה וברכותיה!
שבוע טוב
תאיר
tair.makshivim@gmail.com