כששמעתי על מציאת גופות החטופים נשברתי...איך להתגבר על המשבר באמונה???

שלום לך צדיקה...

דעי לך שאני כותב לך את התשובה בדמעות.. דמעות של ממש..
האכזבה על מציאת גופותיהם של שלושת הנערים הקדושים הי"ד משותפת לכל מי שנשמת יהודי באפו.
כל עם ישראל הוכה אתמול בתדהמה.
התהליך המייסר שעברנו יחד מהשמועה על החטיפה, ההודעות השטניות והכוזבות על שחרורם, הדריכות והצמא יום ולילה אחר סימן חיים, אחר תקווה, עצרות התפילה בכל מקום בארץ, קריאת פרקי תהילים, השמועות שמשהו נורא קרה, הרצון לברוח מהשמועות חוסר הרצון להאמין להן והתפילה הפנימית שהן עוד הנפצה
פרסום השמועות כעובודות
אכזבה
בכי
דמעות...

את מה שקרה אין להכחיש- קרה דבר נורא.
השאלה היא איך אנחנו מתייחסים למה שקרה.
אצלך, ואני מאמין שאצל רבים עלו שאלות, תמיהות, נוצר משבר. אני שמח שאת השאלות וההרהורים לקחת למקום של בירור ולא למקום של ייאוש מוחלט.

אני חושב את היחס שלנו למה שקרה צריך לחלק:
בין קרובי משפחתם של הנרצחים לבין שאר עם ישראל
בין הימים הראשונים לאחר הבשורה המרה לעתיד הרחוק


ואני אנסה להרחיב-

לקרובי המשפחה אין מה להגיד חוץ מ"המקום ינחם אתכם.." כי רק הוא, רבש"ע יכול לנחם אותם. אנחנו בני אנוש, לא מסוגלים להבין למה זה קרה, לא מסוגלים לומר דבר וחצי דבר כדי לנחם הורים הקוברים את ילדיהם.
אך אנחנו, כעם, צריכים להתעלות ולהתייחס אחרת למה שקרה.

אנחנו נוטים לחשוב שגם אם העולם יחרב אנחנו צריכים "להיות בשמחה תמיד" ולומר ש"הההכככל טוב". אך אין זה נכון.
אנחנו לא אומרים שהכל טוב. לא הכל טוב, יש רע בעולם. אנחנו אומרים שהכל "לטובה", הכל הוא חלק מתהליך שיוביל את העולם למקום טוב. (ויש אין ספור דוגמאות לכך שמרע יצא טוב..)
כשאומרים ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" זה אומר לא להתייאש, לא להתעצב. אך להצטער? בוודאי שאפשר, לא רק שאפשר, מי שלא מצטער, לא נשבר והוא אפאטי לרוע שיש בעולם יש לו בעיה. כך שאץ ותגובתך למה שקרה נורמליים ומתבקשים.
לכן, טבעי שהימים הראשונים יהיו קשים מאוד, יהיה מאוד קשה לשמוח בימים אלו. אך גם ממשבר נוראי זה כמו משאר משברים שעברנו כעם אנחנו צריכים לקום ולהמשיך הלאה.
הטרור הרצחני רוצה שנישבר, רוצה שנתייאש, שנפחד- לא ניתן לו את התענוג הזה!

קל מאוד להסתכל בצורה נוראית על התקופה הנוכחית. קשה להתרומם מעל דפי ההיסטוריה של עם ישראל ולקבל פרופורציות.
רצח הוא רצח, ילד הוא ילד.
אך לעם ישראל היו תקופות חשוכות בהן ילדים בהמוניהם הלכו כצאן לטבח, תקופות בהן רוצצו מוחם של תינוקות חפים מפשע.
ומה ההבדל?
ההבדל הוא שבאותן תקופות חשוכות היינו בגלות, נרדפים, מנודים, מפוזרים, ללא ארץ, ללא מדינה, ללא צבא, ללא שום תקווה,- היינו חלק מחבלי הגסיסה של עם ישראל בגלות.
כיום אנחנו נמצאים בבית. כיום אנחנו, כעם, נמצאים בתהליך עצום של גאולה. הכאבים שאנחנו חווים כיום הם חלק מחבלי הלידה הללו. עם ישראל כעם ממשיך וימשיך להתקדם ממש כפי שהבטיח לנו רבש"ע ואף אחד, אף אחד לא יעצור אותנו!

לכן, אנחנו צריכים בראש ובראשונה להתרומם ולהבין שהתקופה שאנו נמצאים בה היא שונה-
זה נכון ששלושת הנערים נרצחו רק בגלל היותם יהודים. זה נכון. אך זה משום שהם יהודים בארץ ישראל. זהו ההבדל המהותי הגדול שאנחנו צריכים לשים לב אליו ולהפנים אותו. עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה!!

המצוות לא היו אמורות לשמור על החטופים??

אני חושב שכדאי שנעשה קצת סדר..
על המצוות יש שכר ועל העבירות יש עונש, אך לא רק בעולם הזה, אלא גם בעולם הבא.
אנחנו לא מקיימים מצוות כדי שנהיה יותר מוגנים וכדומה, אלא משום שה´ ציווה. למצוות יש ערך עצמי, הן לא כלי להגנה עצמית.
זה נכון שישנה השגחה פרטית. וכפי שכתבת נסתרות דרכי ה´. תמיד אמרנו, תמיד האמנו בזה. עכשיו אנחנו במבחן האמונה.
המבחן לא קל. ממש לא קל. אבל הוא נמצא כאן ועכשיו חי ובועט, מנסה לערער לנו את האמונה בה´.
קל לדבר על אהבת ישראל קשה יותר לקיים אותה כשזה בא על חשבוננו, קל להאמין בה´, קשה לקיים כשמגיעים לפינות חשוכות כמו הפינה האומללה שאנו נמצאים בה כיום.

חשוב לזכור שכמו שיש השגחה פרטית יש גם זכות בחירה, ולצערנו הרוצחים השפלים הללו השתמשו בזכות האנושית הזו להתנהגות שמשפילה גם בהמות, הם השתמשו בזכות הזו לרצוח נערים, לגדוע חיים, להרוס משפחות.

ומה עם התפילות? הן היו לשווא??

חס ושלום. שום תפילה לא הולכת לאיבוד. כל תפילה משפיעה.
אני זוכר שהתפללנו על נחשון וקסמן הי"ד, חייל שנחטף, זו ממש הייתה תקופה מקבילה לתקופתנו- עם ישראל כולו התאחד והתפלל. רחבת הכותל התמלאה עד אפס מקום. ובסוף הוא נרצח תוך כדי ניסיונות החילוץ מחוטפיו.
גם אז היה שבר גדול בעם ישראל ועלו שאלות. גם לגבי תפילות.
כששאלו את אביו של נחשון וקסמן איך יכול להיות שהתפללו כל כך למען שחרורו ולא קיבלו תשובה מה´ הוא ענה: "קיבלנו תשובה. התשובה הייתה לא. ולאבא מותר לענות גם לא!"
אבל בוודאי שהתפילות פעלו עלינו ועל העולם- איך? כמה? איפה? לא נדע.

בסופו של דבר אני חושב שצריך להבדיל ולהפריד את התחושות שלנו- בין אכזבה מצפייה שלא מומשה, שהיא דבר פרטי לבין חוסר אמונה בה´, שהיא דבר מהותי וכללי.
אכן, קשה, קשה לכולנו. קשה להבין. אך עכשיו זה לא הזמן לנסות להבין. עכשיו זה הזמן לבכות.

ונסיים במכתב שנכתב בא תמוז תרצ"ח ע"י הרב חרל"פ. מדהים כמה ישנה הרגשה שהוא נכתב על שלושת הקדושים הי"ד:

בני יקירי, ורעיתך היקרה, והילד היקר - ד´ עמכם.

אמנם המחשבות סוערות מאוד מעליית לגרדום אחד מבני ישראל [שלמה בן-יוסף, מראש פינה, ראשון עולי גרדום. ד.ג.] על לא דבר. לא הועילו כל ההפצרות, לא הועילו כל ההתחננות. גם כל חלונות השמים נסגרו. כל התפילות, השוועות, הזעקות, והתחינות לא בקעו את העננים.

אשרי לאיש הזה שעל ידו נתעוררו כל כך הרבה הרהורי תשובה. אשרי לו שעל ידו נתאחדו לנקודה אחת כל ישראל. אך אוי מה היה לנו, מדוע שתם תפילתנו, אבל ביטחוננו בו יתברך שמו כי ינקום נקמת דם עמו לעינינו, ובמהרה נראה בבנין ציון וירושלים, ובבנין בית מקדשנו וכו´.

אביכם המעתיר בעדכם ומברך אתכם,
יעקב משה

הקדושים הי"ד איחדו את עם ישראל על כל גווניו-
מי ייתן בזכות הזו ינקום ה´ את נקמת דמם השפוך!
"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אמתו עמו"
שגאולה השלמה ולבשורות טובות ושנזכה לראות שוב את הקדושים הללו מהלכים ביננו לאחר תחיית המתים
במהרה בימינו
אמן


מקווה שנתתי כיוון כללי
אשמח לעזור עוד אם צריך
המייל שלי: elronza@gmail.com
פלאפון: 0524521552
אלרון