עצוב לי.. ואין לי איך לפרוק

שלום לך חברה יקרה,

איזו מקסימה את! את מספרת שאת מלאת שמחת חיים, מלאת אנרגיות! איזה כיף שאת מרגישה את הכוחות האלו בעצמך. זה בטח נותן לך הרבה כוח לעשות דברים. אמנם, את גם מתארת שיד לך גם עצב וקשיים שאת לא ממש יודעת מה לעשות איתם. וזה לגמרי טבעי. אי אפשר להישאר כל הזמן כל הזמן על הגל הגבוה של ההיי, והכיף. לפעמים יש רגיעה, לפעמים עולים לנו רגשות אחרים, או קורים לנו דברים שאנחנו לא ממש שמחים איתם. וזה טבעי לגמרי. השאלה, מה עושים עם זה? איך לא נותנים לזה להשפיע עלי, אלא- איך זה מקדם אותי?

אז בעצם, זה לא כל כך קשור לאחרים. מה שאנחנו עושים עם הרגשות העצובים או הקשים האחרים שלנו, זה משהו בינינו לבין עצמנו. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתייחסים לקושי של עצמנו, נותנים לו מקום, לא מתעלמים, לא קוברים את זה עמוק בפנים מפחד להתמודד. מותר להיות קצת עצובים, מותר לכעוס קצת, מותר להתאכזב. זה רגשות טבעיים, ואם לא נתעלם מהם, אז הם יעלמו בעצמם, בצורה בריאה.
אז שלב ראשון, במצב כזה, את צריכה לתת יחס לעצמך, להתייחס להרגשה שלך. זה משהו שאת עושה בתוך תוכך, במחשבה, ברגש שלך.

עכשיו, בנוסף , אפשר אולי לחשוב איך את יכולה למצוא אפיק לפורקן של הרגשות שלך, בצורה קצת יותר מעשית, זה יכול אולי לעזור . זה יכול להיות לך טוב גם סתם ככה, אם יש משהו כל כך אישי שאת לא רוצה לשתף אחרים, אך כן רוצה לפרוק מליבך. את יכולה לחשוב על יומן אישי לתאר את הרגשותייך- זה יכול לעזור לך להבין מה את מרגישה, מה עבר עלייך ולהרגיע. או צורה של אומנות כמו ציור, או נגינה או כתיבת שירים. גם אם את לא עושה את זה ב"מקצועיות", זה יכול לתת לך פורקן. גם סתם לקשקש עם צבעים שמתאימים להרגשתך. תנסי פעם.

נכון , שכשקשה לנו, אנחנו מאוד רגילים לשתף אחרים, וגם זה טבע האדם "דאגה בלב איש- ישיחנה" (מקווה שאני לא טועה בציטוט) . ולפעמים, אנחנו מרגישים שאין לנו עם מי לדבר. הרגשת הבדידות היא אחת מהקשות שאדם יכול להרגיש. אני כל כך מבינה, ושמחה כל כך שפנית אלינו, כי הנה! עכשיו, את כבר ממש לא לבד! אפילו מעבר למסך המחשב, מרחוק , בעיר אחרת, אנחנו פה בשבילך. וגם, תזכרי שרבונו של עולם תמיד אוזנו כרוייה לשמוע דברייך. אז גם איתו את יכולה תמיד לדבר, לספר לשתף, ואולי גם לבקש מה שעל ליבך. אם את לא רגילה כל כך להתפלל ככה סתם במילים שלך, אולי תנסי לכתוב , כמו שכותבים פתק בכותל, רק את המכתבים תשאירי במגירה.

עם זאת, כן חשוב שתחזקי לך קשרים חברתיים, כי הם יכולים לתת לך דברים שאת לא תמיד יכולה לתת לעצמך, כמו גיבוי, או נקודת מבט אחרת על הדברים מאיך שאת רואה אותם. אז לגבי החברות, אני לא יודעת ממש יודעת מה את מתכוונת שאין לך חברה. אולי יש חברות מהכיתה, מהעיר או היישוב, אך הקשר לא כל כך עמוק? אולי תוכלי להשתמש בחופש להעמיק את הקשר עם כמה מהן. להזמין הביתה, או ללכת אליהן, ליזום מפגש של כמה חברות אצלך בבית או במקום ניטרלי כמו בריכה או ים או משהו בסגנון. אולי עכשיו בזמן המבצע, להתנדב במשהו שקשור לחיילים או לתושבי הדרום. שמעתי שיש מוקד התנדבות לבני נוער בחופש הגדול, זה גם רעיון. ואולי תלכי להתנדב שם לבד, ושם תכירי חברות חדשות!

לגבי ההורים- אז הקשר עם ההורים הרבה פעמים הוא בעליות וירידות. צריך למצוא את הנקודות שבהם אנחנו כן קשורים, וכן מסתדרים, ולהדגיש אותם . אם תרגישי שיש רגע של קירבה, אולי תנסי כן לשתף אותם בהרגשה שלך. אבל תזכרי שזה לא יישאר ככה תמיד.

האם יש לך אחים או אחיות? אולי תוכלי להיעזר בהם? גם אם הם קטנים ממך, לפעמים הם יכולים להיות מקשיבים טובים מאוד!

שיהיה בהצלחה! ואנחנו תמיד כאן בשבילך,

הדס .
hershko.hadas@gmail.com