שאלה
בס"ד
'זאת חוקת התורה – אדם כי ימות באוהל...'. כך פותחת התורה את פסוקי פרשת השבוע העוסקים בנושא דיני טומאת המת והאופן להיטהר ממנה.
אבל לכאורה פתיחה זו אינה מתאימה. צריך היה להיות כתוב 'זאת חוקת הטומאה', 'זאת חוקת הטהרה', 'זאת חוקת המת' או משהו כזה. מדוע כתוב שזוהי חוקת התורה?
תשובות רבות נאמרו בנושא. אחת מהן נאמרה על ידי האור החיים הקדוש והיא מכילה רעיון רוחני עליון.
משל למה הדבר דומה? לאדם היו שני כלים בבית. האחד עם דבש. השני עם זבל. בגלל אילוצים שונים נאלץ אותו אדם להוציא את הכלים החוצה. לאיזה כלי יעדיפו הזבובים לבוא? לכלי עם הדבש!
דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים בכל דבר באותה הרמה. ככל שדבר עליון יותר מבחינה רוחנית הוא יותר 'פגיע' לנושא הטומאה והוא מושך אליו יותר את הדברים ה'שליליים'.
לבהמות אין דיני טומאה וטהרה. גם לגויים אין. לישראל יש. לכוהנים יש יותר. לתרומה יש. לקודשים יש יותר.
ככל שדבר הוא יקר ערך יותר מבחינה רוחנית הוא צריך יותר נקיות, יותר זהירות ממגע עם השלילה, עם המוות ותוצאותיו.
ומה זה קשור לתורה? למה בגלל זה מתאים לכתוב 'חוקת התורה'?
כי התורה היא הדבר הרוחני ביותר בעולם. לפני שהייתה תורה לא הייתה בעולם מציאות של דיני טומאה וטהרה, לא בגלל שלא ידעו את ההלכות אלא בגלל שבאמת העולם לא היה במדרגה רוחנית שבה צריך להיזהר מטומאה. רק אחרי קבלת התורה התעלה העולם בכלל ועם ישראל בפרט ובעקבות עלייה זו הפך להיות רגיש יותר לנושאי טומאה וטהרה שמצויים בעם ישראל. לכן על עניין הטומאה והטהרה הוא תוצאה של קבלת התורה –
'זאת חוקת התורה'!
בכך גם מסביר האור החיים מדוע בפסח מצריים, הפסח הראשון שהיה, הקב"ה הקפיד שהמקריבים את קרבן הפסח יהיה ישראלים (ולא עובדי עבודה זרה) ונימולים, שני דינים שקשורים לקרבן פסח, אבל לא הקפיד על הדין השלישי – על הטומאה. מדוע הקב"ה לא ציווה את עם ישראל להיטהר בפסח הראשון שעשו במצרים? כי עוד לא ניתנה תורה, כך שהם בכלל לא היו מוגדרים כטמאים. רק אחרי יציאת מצרים ומתן תורה התחדשה מציאות הטומאה והטהרה בעולם, ורק אז הצטווינו שהמקריבים יהיו טהורים.
שבת שלום,
יהונתן, חברים מקשיבים.