שאלה
לק"י
לפני שהלכתי לישון שמתי לב להרגשה מוזרה שליוותה אותי במהלך היום.
הרגשתי כאילו חוויתי משהו שכבר היה נראה מנותק ממני.
שמתי לב שעם כל ההרגשה של המוזרות ליוותה אותי גם תחושה נעימה שלא ידעתי להסביר.
התחלתי לגלגל בראש מה קרה לי היום.
זה מתחיל בעצבים שהיו לי כשחזרתי הביתה משיעור נהיגה זוועתי (כמעט דרסתי הולך רגל), במבחן שקיבלתי חזרה עם ציון לא משהו והצעקות שחטפתי מהמורה על ההתנהגות שלי בשיחה של הניצול שואה.
היו גם מחשבות על הפרידה מאותה מדריכה, אבל איכשהו נסתדר כי שנינו יודעים שהקשר לא מתאים ובריא עכשיו.
אשכרה התחלתי לגלגל הכל אחורה עד שחזרתי לשעה 10:00 בבוקר, לצפירה.
היו לי שם שתי דקות בהן התמקדתי במחשבות ותפילות עם נרצחי השואה הי"ד וחשבתי על המציאות הנוראית הזאת.
חשבתי על איך אני הייתי חי באותה תקופה ומה אני הייתי עושה כדי לא ללכת כצאן לטבח, כי ברור שקל לחשוב על זה היום כבן חורין – אבל ברור שלא עורכים משפט לנרצחים ולניצולים.
באותן דקות פחות טבעתי בעצמי אלא בדברים שקשורים ככה לכולם, לכל העם וההיסטוריה שלנו.
פתאום שמתי לב שמה שיושב עלי (לטובה!) זה לא אותן רגשות שהיו לי בצפירה.
זאת היתה ההרגשה שאחרי זה, שאיכשהו פספסתי לפני זה.
אחרי המון זמן של ריצה, אם זה אחרי ההודעות בוואטסאפ, האסמסים, הטלפונים, הסלפים שהעליתי ושהייתי חייב לראות, הפוסטים, הציוצים וכל מה שרק צץ לי על הצג, היה לי זמן עם עצמי.
בלי דברים שיפריעו לי התחלתי לשמוע גם את הקול הפנימי שלי ונתתי לו את הזמן ואת המקום שלו.
נכון, כל זה, ההרגשות והמחשבות, לא נמשך והחזיק יותר מידי שניות אחרי, אבל עצם זה שפתאום לא הייתי במרוצה אחרי קשר מיידי עם כל העולם או יצירת חלון ראווה של חיי, אלא שהתחברתי לעצמי ולמחשבות שלי - היה בו משהו נעים.
משהו שגם מפחיד אותי להגיד, אבל אני מתגעגע אליו.
במובן מסוים, אם להיות הכי אמיתי, הרגשתי גם טעם מר כי היתה גם תחושה שבכל שאר הזמן, במרדף ההוא, יש ריקנות מסוימת והבנתי שאני רוצה להשתנות.
לתת לעצמי למשוך בחוטי החיים שלי ולא שחוטי החשמל והטכנולוגיה ימשכו את החיים שלי.
אני לא חי בסרט ואני יודע שזה קשה ולא יהיה קל לעשות את השינוי, אבל וואלה כן!
אני רוצה לתת לעצמי את הזמן הזה במהלך היום, גם אם הקטן ביותר, וקצת לדבר עם עצמי ולשמוע את הקול הפנימי ולחיות את איפה שאני נמצא ולא לבר